פטור מהפקדת ערובה בערעורי מע"מ

♦ המערערת הגישה ערעור על החלטת המשיב בעניינה – שומת תשומות בסך העולה על 8 מליון ₪ בגין ניכוי שלא כדין ע"ב חשבוניות פיקטיביות, וכן פסילת ספרים. במקביל מתנהל נגד המערערת הליך פלילי.

 

♦ המשיב מבקש שהמערערת תפקיד ערובה לצורך ניהול הערעור. לטענתו, עיקולים שהתבצעו ביחס לקנס המנהלי בגין פסילת הספרים, אינם ניתנים למימוש, והמערערת הינה חדלת פירעון, סיכויי הערעור קלושים ביותר וההליך האזרחי עוכב עד לסיום ההליך הפלילי. המשיב מבקש לסמוך את בקשתו להפקדת ערובה על סעיף 353א לחוק החברות ועל  תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. כמו כן מפנה המשיב להלכת אויקל (רע"א 544/89).

 

♦ המערערת אינה מכחישה כי אינה פעילה עוד ומודה, כי אין באפשרותה להעמיד ערובה כלשהי להבטחת הוצאות ההליך. אך לטענתה, אין לחייב אותה בהפקדת ערובה בהליך המתנהל כנגד רשות מרשויות המדינה, שכן מדובר בזכות יסוד של גישה למשפט, וחיוב במקרה דנן בהפקדת ערובה כמוהו כמניעת גישה לחברות שאינן פעילות עוד ושנסגרו.

 

♦ שיקול הדעת של בית המשפט במסגרת תקנה 519(א) לתקנות, המסמיכה את בית המשפט להטיל ערובה לכיסוי הוצאות של הנתבע הוא רחב. בהפעלת שיקול הדעת, יש לקחת בחשבון את זכותו של הנתבע להבטיח תשלום הוצאותיו, למקרה שהתביעה תדחה נגדו וכן למנוע, ככל האפשר הגשת תביעות סרק. מצד שני, יש לקחת בחשבון את זכותו של התובע להגן על זכויותיו, ולהביא את עניינו לבירור בבית המשפט. בכלל השיקולים, ניתן להתחשב גם באופן ניהולו של ההליך, הגם שהמרכיב האחרון נתון לסמכותו של בית המשפט לייעל את הדיון, וככזה אינו מהווה שיקול מכריע. הפעלת שיקול הדעת תעשה תוך בחינה של הנסיבות הספציפיות של כל מקרה, תוך איתור האיזונים בין זכויות בעלי הדין כפי שפורטו לעיל. בחינת המקרים שנדונו בבתי המשפט מלמדת, שבהפעלת סמכותו של בית המשפט לפי תקנה 519, לא יטיל בית המשפט על תובע מתן ערובה להוצאות, מחמת עוניו בלבד, וממילא ועוד, הטלת ערובת הוצאות, על פי התקנה האמורה, הוא אמצעי אשר יופעל לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד (ראה רע"א 2808/00 סופרסל בע"מ נ' אורי יניב).

 

♦ סעיף 232 לפקודת החברות, שהוא סעיף 353א לחוק החברות, קובע תנאי הכרחי ויחיד, לחיובה של חברה במתן ערובה והוא חוסר יכולתה לשלם הוצאות אם הנתבע יזכה בדין, כלומר, קיימת חזקה, שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים טעמים לסתור.

 

♦ השאלה הממוקדת בענייננו היא כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת, כאשר מדובר במערערת על שומה שהוצאה לה על ידי רשות מס, כאשר מדובר בחברה המודה על הפסקת פעילותה, ואשר אין ביכולתה להפקיד כל ערובה. שאלה זו יש לה מקום במיוחד לאור ההוראות המצויות בתחום ערעורי מס, לפיהם ככלל, משהוגש ערעור, מורה החוק, כי יש לעכב את גביית סכומי המס שבשומה השנויים במחלוקת, עד לתום הבירור בערעור. המסקנה המתבקשת היא, שניתן משקל יתר לזכות הערעור בהליך השומתי, אף מעבר לגביית החוב השומתי, מבלי שבית המשפט נדרש לבחינת סיכויי ההליך, הגם שמדובר בפגיעה אפשרית בקופה הציבורית. מעמד מיוחד זה, תוך העדפה לזכות ההתדיינות, קיבלה ביטוי גם בפסק-דין שגיא (בג"צ 9909/01 שגיא נ' מנהל המכס והמע"מ), שם נשללה אפשרות רשויות המס להטיל קנס פיגורים על חוב המס השנוי במחלוקת, וזאת בהנמקה שאין לפגוע בזכות הערעור העומדת לנישום וכדי שלא להביא למצב של "ענישתו" על מימוש זכותו לערער, הגם שתוצאת ההליך בסופו של דבר הינה חבותו במס. בנסיבות אלה יש מקום לסייג, ולו במידה מסוימת, את ההלכה שנקבעה לגבי תביעה אזרחית בנושא הטלת ערובה, כאשר מדובר בתובע שהוא חברה, לעומת מערער בהליך שומתי.

 

♦ יישומם של עקרונות אלה על המקרה דנן, מביא למסקנה, כי אין מקום בשלב זה להורות על הפקדת ערובה, ואין למנוע בירורו של ההליך השומתי במסגרת הערעור התלוי ועומד.

 

♦ בקשת רשויות המס להפקדת ערובה נדחתה.