קביעת תושבות לפי מבחן "מרכז החיים"

♦ המחלוקת בבסיס פסה"ד זה, היא האם המערערת הייתה תושבת ישראל במועד בו הגיעה לגיל 18, ולפיכך היא זכאית לקצבת נכות כללית מהמשיב.
גב' חנין עבדאללה צלאח עזה (להלן: "המערערת"), הגישה ביום 5.3.02 תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המשיב"), לקבלת קצבת נכות כללית. ביום 15.10.02 קבעה ועדה רפואית נכות יציבה בשיעור של 100%, ודרגת אי כושר בשיעור 75% ממועד הגיעה של המערערת לגיל 18. לטענת המשיב, המערערת לא הייתה תושבת ישראל בתקופה שמיום 31.12.82 ועד 31.12.01, לרבות במועד בו הגיעה לגיל 18 (בתאריך 23.3.00), ולכן אינה זכאית לקצבת נכות כללית. תביעה שהגישה המערערת לביה"ד האזורי לעבודה בירושלים בעניין זה נדחתה, ומכאן הערעור.

 ♦ לטענת המערערת, נטל השכנוע שאינה תושבת ישראל מוטל על המשיב, שכן "נטל הראיה הינו כלל משפטי קבוע מראש אשר יש להחיל אותו על העובדות, ולא להפך".

♦ עוד סבורה המערערת, כי יש להעדיף את תעודת עובד הציבור של מר כרמלי שהוגשה מטעמה, אליה צורפה מפת מדידה, ולפיה קו הגבול לתחום השיפוט של מדינת ישראל ועיריית ירושלים שצוין על ידי מר כרמלי עובר על גג בית משפחתה בו התגוררה. ולא את התעודה השנייה של מר כרמלי – בה קבע כי בית משפחתה של המערערת אינו נמצא בתחום עיריית ירושלים.

♦ בנוסף, לטענת המערערת, בית הדין האזורי, בערכאה הראשונה,  התעלם מטענתה כי אף אם נקבל את העמדה לפיה הבית שבמחלוקת אינו נמצא בתחום ישראל, האם לאור קרבתו לתחומי מדינת ישראל, ולאור מבחני מרכז חיים, יש לראות כי מרכז חייה של המערערת בירושלים.

♦ לטענת המשיב, המוסד תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי, וטוען כי הממצאים העובדתיים מצביעים כי המערערת הייתה תושבת ישראל במועד בו הגיעה לגיל 18.
ביה"ד הארצי לעבודה – הש' ע.רבינוביץ, ו. וירט-ליבנה, ס.דוידוב-מוטולה, נציגת עובדים גב' אסתר פרץ, נציג מעבידים מר דן בר-סלע:

♦ סעיף 196(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק"), קובע שאם הייתה המערערת תושבת ישראל ביום בו הגיעה לגיל 18, תהא זכאית לגמלת נכות כללית, שכן אין ספק בדבר נכותה. ככל שהתשובה שלילית – לא תהא זכאית לגמלת נכות כלל. המבחן שנקבע בפסיקה לקביעת תושבותו של אדם לצורך זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי
 הינו מבחן "מרכז החיים", הנבדק לפי "מירב הזיקות". למבחן זה שני היבטים, האחד - האובייקטיבי, הבוחן היכן מצויות מירב הזיקות של האדם בפן  האוביקטיבי פיזי, והשני - הסובייקטיבי, הבוחן היכן רואה האדם את מרכז חייו.

♦ ע"מ לעמוד במבחן זה יש לבדוק בין היתר: "זמן השהייה בישראל בתקופה הרלוונטית, קיומם של נכסים בישראל, מקום המגורים הפיזי, המקום בו מתגוררת משפחתו של האדם ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או במוסדות, מצגים של האדם עצמו אשר יש בהם כדי ללמד על כוונותיו, ומטרת השהייה מחוץ לישראל (כדוגמא – במקרים של לימודים, ריפוי או עבודה מטעם מעסיק ישראלי)".
♦ ככלל, נטל ההוכחה בדבר תושבות מוטל על כתפי על הטוען לקיומה, אך סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה - 1965 קובע כי "הרישום במרשם, כל העתק תמצית ממנו וכן כל תעודה שניתנה לפי חוק זה יהוו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום...". אי לכך תעודת זהות תשמש כראיה הניתנת לסתירה. קיימת לפיכך חזקה עובדתית, ניתנת לסתירה, כי המחזיק בתעודת זהות ישראלית הינו תושב ישראל – והנטל הינו על המוסד להוכיח אחרת . אך מכיוון שבנסיבותיו של מקרה זה לא הוברר מועד הנפקת תעודת הזהות ובאילו נסיבות, אימץ ביה"ד הארצי את קביעתו של בית הדין האזורי בדבר החזרת נטל השכנוע אל כתפי המערערת.
♦ עוד קבע ביה"ד הארצי, כי מסקנתו של בית הדין האזורי, מה היה מרכז החיים של המערערת התבסס על פי התנהלותה של אמה, למרות שלא קיימת זהות בין מרכזי החיים שלהן. יתר על כן, גם אם מרכז חיי ההורים משליך על קביעת מרכז חיי ילדיהם – עדיין יש לבחון כל אחד מבני המשפחה כשלעצמו ועל פי נסיבותיו. על כן משהוכח שהמערערת התגוררה בבית דודתה משך מספר שנים, וכי מרכז חייה היה ועודנו בירושלים - לא רק בשל המגורים אלא גם בשל לימודיה בירושלים, קבלת טיפולים רפואיים באופן קבוע בירושלים, קשר קבוע עם גורמי הרווחה בירושלים, וחיי קהילה ומשפחה בירושלים, קבע ביה"ד כי עמדה המערערת בנטל להוכיח כי מרכז חייה היה במועד הרלוונטי במדינת ישראל. משכך, המערערת הייתה תושבת ישראל ביום הולדתה ה - 18, והינה זכאית לקצבת נכות כללית מהמשיב. לנוכח הקביעה כי מרכז חייה של המערערת במועד הרלוונטי היה בבית דודתה ולא בבית משפחתה, אין צורך לדון בשאלה אם בית משפחתה של המערערת בצומת אלראם מצוי בתחומי מדינת ישראל אם לאו.

התוצאה:
♦ הערעור התקבל.
ניתן ביום 13.03.11
ב"כ המערערת:לא מצויין