קיזוז הפסדי החייב –לטובת הנאמן או הבנק?

♦ חברה נטלה הלוואה מבנק ולצורך הבטחת החזר החוב חתם מי שהיה בעל המניות העיקרי של אותה חברה על ערבות בעבורה לקיום התחייבויותיה ואף מישכן לאותו צורך לטובת הבנק נכס

מקרקעין שהיה בבעלותו בדרך של משכנתא. לימים לא הצליחה החברה לעמוד בהתחייבויותיה, לרבות בהחזר של חובה לבנק, והיא הוכרזה כחדלת פירעון ופורקה. עקב כך, הועמד החוב

לבנק לפירעון מיידי. בהקשר זה נעשתה, בין היתר, פניה לבעלים של החברה, ונפתחו הליכי מימוש של המשכנתא. בד בבד, הדרדר גם מצבו של הבעלים של החברה והוא הגיע לכדי פשיטת רגל, ובמסגרת הליכי פשיטת הרגל מונה לו – נאמן לצורך כינוס נכסיו וחלוקתם בין כל נושיו. עם מימוש נכס המשכנתא על דרך של מכירתו, ונוכח פירוקה של החברה – נוצר לבעלים של החברה הפסד הון לצרכי מס בגובה הערבות, ככל שזו מומשה. הוא גם טען להפסדים נוספים. ההפסדים, ככל שנוצרו – ניתנים לקיזוז – מבחינת דיני המס – גם כנגד רווח ההון הגלום בשבח שנוצר על הנכס ובמקרה שלנו הוברר, כי לבעלים לא הייתה כל אפשרות אחרת לעשות שימוש בהפסדים. הסוגיה שהתעוררה התמקדה בשאלה מי רשאי ליהנות מהתועלת הכלכלית הצומחת מקיזוז הפסדי החייב שיוכרו ע"י רשויות המס כנגד השבח של הנכס? הבנק, או כלל נושיו הלא מובטחים של הבעלים פושט הרגל (באמצעות הנאמן)?

 

♦ ביהמ"ש הכריע לטובת הנאמן. ביהמ"ש מצא, כי המחלוקת כאן טמונה למעשה בפרשנות הסכם המשכנתא שנחתם בין החייב לבין הבנק. ע"מ שהבנק יוכל לשים את ידיו על הכספים הנובעים מזכות הקיזוז – יש להוכיח, כי זכות הקיזוז מושכנה אף היא לטובת הבנק במסגרת שטר המשכנתא. המערערים טוענים, כי עפ"י שטר המשכנתא, הזכות לקיזוז הפסדים אכן מושכנה לטובת הבנק, ולפיכך יש לאפשר לכונס ליהנות ראשון מהיתרון הכלכלי הטמון בזכות הקיזוז.

 

♦ הנאמן טוען, כי הוא זה שיזם את הפניה לרשויות המס ע"מ לקבל את אישור הקיזוז, וכי הכונס מבקש ליהנות מפירות הצלחתו. בהקשר זה מזכיר הנאמן, כי הכונס לא העלה כל טענה בנוגע להפסדים בני הקיזוז במסגרת ההשגה שהגיש על שומת מס השבח שהוצאה לו בגין מכירת הנכס. רשויות מס הכנסה הביעו עמדה, כי לשיטתם יש להעניק את פירות זכות הקיזוז – לנאמן. על אף זאת, פקיד שומה יהיה נכון להוציא אישור על קיזוז הפסדים לצורך חישוב מס שבח לכל אחד מהצדדים, והוא יפעל בענין כפי שיורה לו ביהמ"ש.

 

 

♦ הש' מלצר (דעט מיעוט) קבע, כי הכונס והנאמן חייבים לשתף פעולה ביניהם כדי שכל אחד מהם יקבל את המירב האפשרי עפ"י הדין, מבלי שמי מהם יעשה שימוש כלשהו בזכותו לרעה, דהיינו שהוא בלבד יהנה ממלוא המגיע לו והאחר יצא חסר. מכאן שכנגד הגישה אותה הפגינו הצדדים כאן בתחילת הדרך: "כולה שלי, ואם לא– גם לי גם לך לא יהיה", ראוי להציב תקן אחר. אין מדובר בגישה הרחמנית אותה הפגינה אם הילד במשפט שלמה (אשר זכתה בסופו של יום לקבל ולגדל את פרי בטנה), אלא בשיטה של זה נהנה (עפ"י דין) וזה לא חסר (עפ"י דין), כאשר כל צד "מוכוון" עפ"י דוקטרינת ה-Marshalling לקבל בתורו את המירב האפשרי המגיע לו (לרבות מה שנובע, או נמנע הימנו בשל דיני חדלות פירעון). הש' מלצר קבע, כי הנאמן יגיש לפקיד השומה, בתיאום עם הכונס טופס בקשה חדש לאישור על זכאות לקיזוז הפסדים של החייב לצורך חישוב מס שבח ובו יכלול את הנתונים המדויקים של ההפסד שצמח לחייב בגין מימוש המשכנתא והערבות שלו לבנק. הכונס ישלם לאלתר למנהל מס שבח בתוך המועדים הקבועים בחוק את יתרת מס השבח שתידרש, ככל שתהיה כזו, ויעביר לנאמן את יתרת הכסף שהייתה אמורה להישאר בקופתו – לוּ שני הצדדים היו משתפים פעולה כנדרש מלכתחילה.

 

♦ כב' הש' ברק-ארז דחתה את הערעור. כב' הש' מלצר ביקש לסמוך את פתרון האמצע שבו הוא מצדד לדוקטרינת ה-Marshalling, שעניינה בעימות בין שני נושים מובטחים. דוקטרינה זו מאפשרת, בנסיבות מסוימות, להתערב באופן שבו מממש נושה מובטח אחד את זכויותיו בנכס המשועבד לטובתו ע"מ שלא לפגוע שלא לצורך באינטרסים של נושה מובטח אחר. כב' הש' ברק-ארז סבורה, כי אין מקום להחלתה של דוקטרינה זו. במקרה דנן היחסים שבין החייב (או הנאמן הבא בנעליו) לבין הנושה המובטח ובמחלוקת המתמקדת בנכס שכלל לא שועבד (היינו הזכות לקיזוז הפסדים), קרי בסיטואציה שונה לחלוטין. בין הנושה המובטח לבין החייב קיימת מערכת חוזית המסדירה מראש את יחסיהם, וכי לעומת זאת מערכת היחסים בין שני נושים מובטחים היא ברגיל "תאונה משפטית" שאינה מוסדרת מראש באמצעות חוזה בין שני הצדדים, ולכן טעונה הסדרה באמצעות ההיזקקות לעקרונות חיצונייםכדוגמת דוקטרינת ה-Marshalling.

 

♦ כב' הש' ברק-ארז קבעה, כי התוצאה שהתקבלה מעוררת אי-נחת מסוימת במובן זה שהנאמן זוכה לכאורה ביותר מכפי המגיע לו, עקב הגידול של חוב המס מעבר לגובהו המקורי בשל ריביות פיגורים. אולם, אפילו אלה הם פני הדברים – אין כל בסיס לקביעה שהבנק זכאי לחלוק בתוספת זו שהיא חלק מזכותו האישית של החייב לקיזוז הפסדיו.

הש' ע' ארבל קבעה, כי הצעתו של כב' הש' מלצר היא שובת לב ולא פעם בימ"ש עשה שימוש בפתרונות אמצע. עם זאת, כב' הש' ארבל מצטרפת לעמדתה של ברק-ארז.

 

 ♦ הערעור נדחה.