רווח גולמי בעסק למכירת מזון

♦ דובר בערעור של המערער על צו שהוציא לו המשיב, שבו נקבעו הכנסות המערער לפי מיטב שפיטתו של המשיב ביחס לשנים 1996-1999.

המערער מנהל עסק למכירת מזון, בעיקר שווארמה בפיתות ובבגטים, שניצלים, פלאפל ושתיה ועד שלב מסוים גם מכר סיגריות, וכן גלידות וממתקים. העסק ממוקם בשוק של שדרות.

ספריו של המערער לא נפסלו.

 

♦ הנימוק המרכזי ביסוד השומה לפי מיטב השפיטה, הינו, שעפ"י ביקורות שערך המשיב בעסק, לרבות שקילת החומרים שבמנות נמצא, כי אחוז החומר ממחיר המכירה הינו 38%, (רווח גולמי של 62%) ואילו ע"פ הדוחות שהגיש המערער, אחוז צריכת החומרים שם גבוה בהרבה מהמקובל בעסקים דומים (עלות חומר של 54.9%, קרי רווח גולמי של 45.1%).

מכאן מסקנת המשיב, כי דיווחי המערער אינם סבירים והסיבה לכך, ככל הנראה, מכירות מזון בלתי מדווחות לשלטונות המס.

 

♦ המערער והמשיב הגישו חוו"ד מומחים, וע"פ הסכמות דיוניות לא קוימו חקירות המומחים מטעם הצדדים. כמו כן מונה מומחה מטעם בימ"ש שאף הוא לא נחקר על חוות דעתו.

 

 

♦ עפ"י "השורה התחתונה" שמצא מומחה בית המשפט, לפי בדיקותיו, עלות החומר ממוצרי האוכל הינה בממוצע כ – 45.5% ולפיכך, לפי חישוביו, תוספת ההכנסות, מעבר למוצהר על ידי המערער, קטנה מזו שחושבה על ידי המשיב.

המומחה התבסס על קניית ניסיון ושקילה עצמאית של המוצרים, וזאת משבחר שלא להתבסס על ממצאי שתי הביקורות שנערכו ע"י אנשי המשיב, באשר התעוררה מחלוקת בין הצדדים באשר לאותן ביקורות של המשיב ואיזו מהן יש לקחת בחשבון.

דובר בכך שבביקורת הראשונה ובשקילות של המנות נמצא שכמות השווארמה בפיתה היתה כ- 120 גרם, ואילו בביקורת השנייה ממצאי השקילה גדלו לפתע בשיעור ניכר עד כדי 80%.

ממצאי הביקורת הראשונה העלו את מה שתואם במקורב את המקובל בענף לפי התדריכים הכלכליים של המשיב, ואילו ממצאי הביקורת השנייה הביאו לתוצאה בלתי סבירה של אחוז החומר באוכל החורגת בצורה ניכרת לא רק מהמקובל בענף, אלא אף מעבר למוצהר ולמחושב לפי שיטת המערער בעצמו.

לכן סבר המשיב, כי הבדיקה השנייה חסרת משקל ממשי, לטעמו, התוצאה האבסורדית כמעט שהתקבלה מקורה בכך שהמערער, אחרי הבדיקה הראשונה היה ער להשלכות משקל הבשר במנה והיטה במכוון את התוצאות על ידי מכירת מנות גדושות ביותר לעורכי הביקורת.

המערער התרעם על כך, וטען, כי יש להתחשב בבדיקה השנייה ותלה זאת בכך שכאשר לקוח חדש נכנס לעסק הוא מנסה לפתותו ע"י מנה כזו.

 

♦ בימ"ש סבר, כי המשיב רשאי היה להסתמך על הביקורת הראשונה ומכל מקום בחר לסמוך על הבדיקות והשקילות העצמיות והאובייקטיביות שעשה מומחה בימ"ש.

 

♦ המערער מנה מספר נקודות בהן לטעמו נפלו פגמים בחוו"ד הן של מומחה המשיב והן של מומחה בימ"ש. בימ"ש קבע, כי במישור הדיוני, הואיל ואין אפשרות לבדוק ולכמת טענות המערער, יש להציב מערך עובדתי - ראייתי, שבהינתן ההסכמות הדיוניות שלעיל, ויתרו הצדדים על הצבתו.

 

♦ עוד נקבע, כי ניתן לומר שהמערער אינו טוען לשוני מהותי ועקרוני בין עסקו לעסקים אחרים בארץ ואין אצלו אפיון ייחודי ומבדיל, אשר יצדיק התייחסות אליו בפרמטרים שונים מהמקובל.

 

♦ לעניין אי פסילת ספרי המערער נקבע, כי המשיב חייב להצדיק השומה שהוציא ואזי חובת הראיה על המערער להראות כי השומה מופרזת. המערער טען כי חייב להתקיים פער גדול ומשמעותי מאוד בין שיעור הרוח הגולמי העולה מספריו, לבין השיעור שאליו הגיע פקיד השומה כדי להצדיק את הוצאת השומה לפי מיטב שפיטה, הוא נסמך על פסיקה שקבעה דברים ברוח זו.

 

לעניין זה קבע בימ"ש כי אין לחלוק שהפער בין כ- 45% רווח לפי ספרי המערער, אל מול 62% רווח לפי חישובי המשיב, עת ערך את שומתו, הוא פער ניכר ושיש בו כדי להצדיק עריכת שומה לפי מיטב שפיטה. העובדה שמומחה בימ"ש מצא לקבוע רווח גולמי הקטן יותר מגירסת המשיב, אין בה כדי להשליך בדיעבד על ההצדק להפעלת שיקול דעתו המנהלי של המשיב.

 

♦ לבסוף נקבע, כי הנכון והצודק יהיה מחד גיסא לקבוע, כי עצם עריכת השומה לפי מיטב שפיטה היתה מוצדקת ומתחייבת מהתוצאה העסקית הבלתי סבירה והחריגה ביחס למקובל בענף, ומאידך גיסא יש להבנות למערער את אותו פער שנוצר בין חישובי מומחה בית המשפט לבין תחשיב אנשי המשיב ולקבוע כי תוספת ההכנסות שלפיה יחושב המס המגיע למשיב בכל שנה, תעשה כפי שיטת מומחה בימ"ש וקביעותיו.

 

♦ הערעור נדחה בעיקרו.