שיהוי בהגשת בקשה לפרישת מס שבח מונעת הגשתה

♦ זאב ויפה גפן (להלן: "העוררים") נישאו בשנת 1972 ובשנת 1979 רכשו מבנה מסחרי בתל אביב. הנכס נרשם על שמם בחלקים שווים והושכר לדיירים. בנובמבר 2007 מכרו העוררים את הנכס, והעסקה דווחה לרשויות המס בינואר 2008. הדיווח כלל את שמות העוררים אך לא נתבקשה פריסה של הרווח. בהתאם לנתונים שמסרו העוררים, נערך חישוב המס על ידי מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב-יפו (להלן: "המשיב"), כאשר כל השבח מהעסקה יוחס לעורר 1 (זאב) בלבד. באוגוסט 2008, הגישו העוררים השגה מפורטת שהתייחסה בין היתר, לניכויי מס רכוש וניכוי הוצאות. דא עקא, והעוררים לא העלו כל טיעון לעניין פיצול הרווח ופריסת השבח שהתקבל ממכירת הנכס. כעבור 4 שנים, פנה העורר 1 אל פקיד שומה 4 תל אביב-יפו וביקש לפצל את שומת מס השבח שנערכה ב-2007, כך שמחצית מהשבח שהושג ממכירת הנכס המשותף, תיוחס לעוררת 2 (יפה). יש לציין, כי "התיקון" שביקשו העוררים מזכה אותם בסכום של 121,863 ש"ח. פקיד השומה הפנה את העוררים למשיב אשר דחה בקשתם בשל הזמן הרב שעבר מאז הדיווח. פקיד השומה פעל על יסוד הוראת מיסוי מקרקעין מס' 4.2011, שניתנה בפברואר אותה שנה, ואשר לא הייתה בתוקף שעה שהוגש הדיווח על מכירת הנכס והתקבל חישוב השבח. אשר על כן, פנו העוררים למשיב בדרישה לתיקון השומה כמעשה מנהלי המתחייב משינוי השומה הסופית, כאשר הם מתעלמים מהדיווח ההיסטורי. המשיב דחה בקשתם, מכאן הערר.

 

♦ לטענת העוררים, ס' 48 א(ה) לחוק מיסוי מקרקרעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן: "החוק") מאפשר פרישת השבח ל-4 שנים מכח זכותם של הבעלים הנובעת מסעיף זה. העוררים הוסיפו כי לאור ההרחבה בע"א 736/87 יעקובוביץ נ' מנהל מיסוי מקרקעין נצרת (להלן: "פרשת יעקובוביץ'") המונח "טעות" כולל אף טעות בכדאיות וטעות בשיקול הדעת.

 

♦ לטענת המשיב, לעניין פרשנות ס' 85 לחוק, הנועד לתיקון טעויות שנפלו מלפני המשיב, טען המשיב, כי במקרה הנדון לא נפלה טעות מלפניו. בנוסף, טען המשיב כי מבחינת הפן המעשי, העוררים קיבלו את המגיע להם מכח הפריסה במסגרת החיוב במס הכנסה. לטענתו דרישם המאוחרת תגרום איפוא לכפל מס לטובתם.

 

♦ הפסיקה מתייחסת למונח ""טעות" שבס' 85 לחוק כאל אמצעי להשגת תוצאה צודקת, תוך שקילת הנסיבות השונות בכל מקרה לגופו. בית המשפט הנכבד, לאחר שסקר את התנהלות העוררים ואת הדיווח שהגישו בזמן אמת למשיב מצא, כי לא נפלה טעות בשומה המצדיקה את שינויה בשלב כה מאוחר.

 

♦ ביהמ"ש קבע שהעוררים הם שמילאו את פרטי הדיווח על גבי הטופס שהוגש לרשויות מס השבח, ואין להם להלין אלא על עצמם בכך שלא ביקשו פריסה בין שני בני הזוג. מכל מקום, הוסיפה הועדה, כי לא נפלה טעות בחישובים שערך המשיב, שכן הוא הסתמך בתום לב על הדיווח שסיפקו לו העוררים. מכאן, שהחישוב אינו נופל למסגרת ס' 85 לחוק.

 

♦ לצד פרשנות ס' 85 לחוק, מצא בית המשפט הנכבד לנכון לבחון את הערר אף לאורם של דיני היושר. בבחינה זו בית המשפט הנכבד נתן דעתו לשלושה יסודות אשר נקבעו בפסיקה: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי וחומרת הפגיעה בשלטון החוק. בהחלת מבחנים אלו על המקרה הנדון, נמצא, כי הערר יידחה על הסף כאשר חל בהגשתו עיכוב שאינו יכול להיחשב סביר בנסיבות העניין, והיה בו כדי להקים ציפיות לגיטימיות לצד שהסתמך על מצב קיים במשך תקופת ההשתהות של מבקש הסעד, התלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה. נמצא, כי לעניין הרכיב הסובייקטיבי, העוררים "ישנו על זכויותיהם" באופן המצביע על כך שזנחו את הזכות הנטענת או ויתרו על בירור טענם זו בערכאות - במיוחד כאשר לא היססו בעבר מהעלאת טענות אחרות הקשורות לאותה שומה, בפני אותו המשיב. לעניין הרכיב האובייקטיבי, נקבע, כי הערר הוגש באיחור. לפיכך, עלולה תוצאתו לגרום לשינוי במצב הרשות לרעה, לפגיעה באינטרסים הראויים שלה ולעורר חשש, כי מתן הכשר להתנהגות פסולה עלול להוביל אף למדרון חלקלק. לעניין היסוד השלישי - מידת הפגיעה בשלטון החוק, נקבע כי מדובר במקרה אחד מיני רבים, שלתוצאה אחרת שלו תהיה השפעה על מקרים אחרים ותגרום לחסרון כיס משמעותי אף יותר, אצל המשיב. בין כך ובין כך, הוסיף בית המשפט הנכבד, כי במצב דברים זה השיהוי המופלג בהגשת הערר (שבע שנים לאחר המכירה) עומד לעוררים לרועץ. על כך אפילו עמדה להם זכותם לתיקון טעות ולפריסה מחדש, הימנעותם מתביעת זכויותיהם במשך זמן עולה כדי שימוש בזכות שלא בתום לב. לסיום הוסיפה הועדה, כי מדובר במיסים שייעודם מימון תקציב המדינה ולא ניתן לדרוש באיחור כה רב, השבה של סכומים אשר התקבלו אצל רשויות המדינה כדין, וגרמו לשינוי מצבן (הובאו בחשבון בעת בניית ואישר התקציב השנתי). בשל האמור, הערר נדחה פה אחד ולא נפסקו הוצאות.

 

♦ הערר נדחה.