תאונת מס ערך מוסף בביטול עסקה במקרקעין

♦ רקע עובדתי: המערערת רכשה מגרש מקרקעין, בסכום של 130 מיליון ₪, בתוספת מע"מ, ושילמה מקדמה 20 מיליון ₪ בתוספת מע"מ. המוכרת דיווחה על העסקה ושילמה מע"מ העסקאות והמערערת ניכתה את מע"מ התשומות. אולם המערערת לא יכלה לעמוד בתשלומים הבאים לפי החוזה, לטענתה בשל כך שלא יכלה להשיג מימון בעקבות מצג שווא של המוכרת לגבי מצב המקרקעין, לפיכך הגיעו הצדדים לעסקה להסכם לפיו העסקה מבוטלת, ולצדדים אין טענות אחד כלפי השני, אך המוכרת תשיב למערערת רק 7 מיליון מתוך ה 20 מיליון ששולמו, הואיל ובהתאם לחוזה הוסכם על פיצוי מוסכם בסך 13 מיליון שקלים.
 

♦ בהמשך סוכם, כי המוכרת תשיב למערערת רק 6.4 מיליון מתוך 7 מיליון השקלים (הפחתה של 7%) (לא ברור מפסק הדין מדוע, והואיל ולבסוף הסכימו הצדדים שלא לקיים דיון הוכחות נראה למתקצר כי גם לבית המשפט לא הוברר מדוע), ובכך לא יהיו לצדדים טענות אחד על השני.

♦ מה לא נעשה: לא נלקח בחשבון במסגרת הסכם ביטול העסקה, מה עם המע"מ 3.4 מיליון שקלים ששולמו ודווחו למע"מ.
 

♦ התאונה: כשלושה חודשים לאחר מכן, הוציאה המוכרת למערערת חשבונית זיכוי בסך 20 מיליון שקל בתוספת מע"מ, המערערת סירבה לקבלה, בטענה שהואיל ולא הושב סכום המקדמה למערערת הרי שחשבונית הזיכוי לא תואמת את המציאות המשפטית והחשבונאית. אולם מנהל תחנת מע"מ נתניה חשב אחרת, והוציא למערערת שומת תשומות בגין קיזוז התשומות בסך 3.4 מיליון, מבלי עסקה חייבת במס, בהתאם להוראות סעיף 43 לחוק מס ערך מוסף תשל"ו-1975 (להלן: "לחוק") הקובע כי משבוטלה עסקה יחזיר הקונה את מס התשומות שנוכה.

♦ טענות המערערת:

1. הואיל וחובת תשלום המע"מ טרם העמדת המקרקעין לרשות הקונה או על שמו, נוצרה לפי סעיף 29(1) לחוק, רק בשל מתן התשלום על חשבון התמורה, הרי שבהתאם לעיקרון ההקבלה ולפרשנות תכליתית, גם כאשר העסקה מתבטלת רק החזרת התשלום על חשבון התמורה, עם חשבונית זיכוי מתאימה, רק אז יש לחייב את הקונה בהשבת התשומות שניכה.

2. לחילופין, הסכם הפשרה הוא עסקה חייבת במע"מ של מכירת זכויות המערערת במקרקעין, עליו לא הוצאה למערערת חשבונית.

3. טענה חדשה בסיכומי המערערת – כי הפחתת סכום ההחזר מ 7 מיליון ל 6.4 מיליון זה הכנסת ריבית אצל המוכרת, המחייבת הוצאת חשבונית מס ומקנה זכות קיזוז למערערת.

4. את הטיפול בשומה היה אמור לעשות מע"מ ירושלים ולא מע"מ נתניה באשר המערערת הינה עוסק בתחום תחנת מע"מ ירושלים.

♦ במהלך קדם המשפט הסכימו הצדדים לוותר על שלב ההוכחות ולעבור לסיכומים על יסוד כתבי הטענות והצרופות בלבד.

♦ ביהמ"ש דחה את הערעור בקובעו, כי סעיף 29(1) לחוק דן במועד החיוב במס, ואילו בביטול עסקה חל סעיף 43 לחוק שקובע במפורש כי- "בוטלה עסקה ... לאחר שהקונה ניכה את המס עליה כמס תשומות, יפחית הקונה בסכום ההפרש את מס התשומות שבדו"ח התקופתי שלאחר מכן או ישלם את ההפרש ..." כלומר, ביטול העסקה מחייב החזרת התשומות שנוכו הואיל וכבר אין עסקה החייבת במס, וכפי שכבר נקבע בפסיקות קודמות במחוזי, זאת מבלי קשר להשבת התמורה בפועל, וללא קשר לקבלת חשבונית זיכוי שחובה על המוכר להוציא רק כדי לאפשר תיעוד חשבונאי כשדורש ממע"מ בחזרה את מס העסקאות ששילם מלכתחילה. ואם כן, לאור ביטול העסקה קיימת חובת השבת התשומות שנוכו על ידי המערערת לפי סעיף 43 לחוק.

ביהמ"ש מדגיש, כי פיצויים במסגרת חוזה שבוטל אינם חלק מעסקה החייבת במס, וזאת בשונה מפיצויים במסגרת חוזה שלא בוטל שמהווים חלק ממחיר העסקה וחייבים במס לפי סעיף 7(2) לחוק.

 

♦ בימ"ש קבע, כי אין ענייננו בעסקה חדשה.  מהמסמכים שהוגשו עולה, כי מדובר בביטול עסקה בלבד והמערערת ויתרה על העדת עדים מטעמה שיתמכו בתיזה שהייתה פה עסקה חדשה של מכירת זכויות המערערת.

♦ לענין טענת עסקת הריבית, קבע ביהמ"ש כי טענה זו עלתה רק בסיכומים ולא ניתנה כל ראיה לתמיכה בטענה זו.

♦ לגבי טענת הפגם המנהלי בכך שטופלה השומה על ידי מע"מ נתניה – טענה זו נזנחה בשלב הסיכומים.

♦ הערעור נדחה. על המערער הוטלו 50,000 ₪ הוצאות לטובת המשיב.