תביעה אזרחית במקום ערעור לפי פקודת מס הכנסה ?!

♦ התובעים הגישו את תביעתם ובה הם טוענים, כי הנתבעים, רשויות מס רכוש ומס הכנסה, מנסים שלא כדין בחוסר תום לב לגרום לתובעים לשלם להם סכומי מס גדולים; לטענת התובעים, בחובות נטענים, אשר חלקם מלפני עשרות שנים, ואשר מיוחסים לחייבים שנפטרו זה מכבר, אשר התובעים הם יורשיהם

. מוסיפים התובעים וטוענים, כי רק כעבור שנים רבות נקטו רשויות המס בפעולות כוחניות בקשר עם החובות הנטענים.
♦ הסעד העיקרי המבוקש בתביעה הינו: "להורות, להצהיר ולקבוע כי החובות הנטענים למס הכנסה ולמס רכוש המיוחסים על ידי רשויות המס לנישומים ו/או לתובעים, והכל כמפורט לעיל – אינם קיימים, כולם או חלקם, ולחלופין אם וככל שקיימים חובות נטענים כלשהן הם התיישנו ומכל מקום רשויות המס מנועות ומושתקות מלטעון לקיומם ו/או מלפעול לגבייתם".
סעד חלופי בנוגע למחיקת כל חוב שנצבר עקב הפרשי הצמדה, ריביות ו/או קנסות. שאר הסעדים הם למעשה סעדים הנגזרים מהאמור. 
♦ בכתב הגנה הכחישה המדינה האמור בכתב התביעה. כמו כן, הסיפה: "רשות המיסים תטען כי בניגוד לטענות התובעים אין התיישנות על חובות מס חלוטים וסופיים. למותר לציין, כי ממילא לא זו הדרך לחלוק על עצם קיומם של חובות מס ו/או על גובהם ומשכך דין טענות אלו להיות מסולקות"; "...סבורה רשות המיסים, כי באשר לחלק מהטענות המועלות בכתב התביעה אין מקומן מתברר לפני בית משפט נכבד זה".
♦ לאחר העברת התיק עתרה המדינה לסילוק התובענה על הסף. הבקשה מפרטת שורה של שומות, השגות, עררים, הסכמי שומה והסכמי פשרה שנערכו עם הנישומים לאורך השנים. לטענת המדינה, כל שאלה, הכרוכה בקביעת החבות במס והיקפה, חייבת להתברר בדרך המיוחדת שייעד לה המחוקק, ואין להתיר "מסלול עוקף", כפי שמנסים התובעים לעשות.

♦ התובעים הגישו תגובה מפורטת לבקשת המדינה. לשיטתם, לא רק שהמדינה הודתה למעשה, כי לביהמ"ש המחוזי מסורה הסמכות העניינית, אלא שראוי לברר את התובענה בביהמ"ש המחוזי, שכן אין הצדקה להקים מחסום בפני התובעים, שימנע את בירור טענותיהם, וכן – הסמכות העניינית נקבעת לפי הסעד המבוקש במסגרת התובענה.
ביהמ"ש המחוזי בת"א-יפו – כב' השופט א. זמיר:

♦ ביהמ"ש מביא שורה של פס"ד של ביהמ"ש העליון בסוגיה דומה במהותה ובסוג טענות זהה. כך למשל, ביהמ"ש העליון בפס"ד יזדי נ' פ"ש 3 ירושלים דחה את הערעור, בקובעו כי הדרך הראויה להשיג על שומה היא באמצעות הגשת ערעור, ובמידה והמערער לא עשה כן הפכה השומה לסופית, ואין מקום להשיג עליה בהליכים אחרים. כדברי כב' השופט רובינשטיין: "למערער לא ניתן חופש בחירה, להחליט להגיש המרצת פתיחה במקום להגיש ערעור לפי פקודת מס הכנסה. 'מזמן נפסקה ההלכה, שמקום שהנישום רשאי לערער על שומה, אין הוא יכול ללכת בדרך אחרת, אלא אם כן החוק עצמו משאיר בידו את הברירה'..."
♦ ביהמ"ש העליון מזכיר בעניין יזדי, כי גם לכלל גורף זה ישנם חריגים, כפי שנפסק בפס"ד פקיד שומה ירושלים נ' ארגון המנונייט, אך מדגיש, כי שם דובר במקרה חריג ביותר, שדן בשאלת הסכם שנכרת בין המשיב לבין מדינה אחרת. לפיכך נפסק שם, כי "אכן, ברגיל, השגותיו של נישום בדבר חבותו במס ראוי שתתבררנה בהליך המיוחד הקבוע לכך... אלא שבמקרה זה עומדת במוקד המחלוקת בין הצדדים שאלת תוקפו ונפקותו של מסמך כולל וייחודי ובו הסכם שנכרת בין המשיב לבין מדינה אחרת. הוראות ההסכם עוסקות בנושאים החורגים מן השאלות המתבררות ברגיל במסגרת של השגה על שומת המס ובמסגרת ערעור על השומה. כפי שקבע ביהמ"ש קמא יהא זה מועיל וראוי לדון בשאלות אלה במסגרת הדיונית שהמשיב בחר בה". 
♦ ביהמ"ש קבע, כי עניינם של התובעים "נופל" במובהק לגדרו של הכלל; התובעים לא הצביעו על נסיבות מיוחדות וחריגות, אשר יצדיקו את החלתו של החריג לכלל. התובעים באים כעת, כיורשים, בנעלי הנישומים-המנוחים; עצם העובדה, כי הנישומים "המקוריים" הלכו לעולמם, אינה מקנה לתובעים כל יתרון דיוני או מהותי; בין רשויות המס לבין הנישומים התנהלו עשרות הליכים לקביעת שומות, בדרכים המוגדרות בחוק; משלא ניתן לערער עוד אחר השומות, ברור הדבר, כי המדינה רשאית לפעול לגביית החובות. דווקא מהמסמכים שצרפו התובעים ניתן ללמוד על התכתבות ענפה וממושכת, שיש בה כדי להתגבר על הטענה בדבר "זניחת החוב", לכאורה, בידי המדינה.

התוצאה:
♦ עתירת ובקשת המדינה התקבלה.
ניתן ביום 28.03.11             
ב"כ התובעים: עו"ד זאב שרף
ב"כ הנתבעים: עו"ד מאיר לפלר ועו"ד אהוד שטיין