תיקון שומת שותפות בשל היותה נוקשה מעבר למידה הראויה

♦ ערעור על שומות לפי מיטב השפיטה שהוציא פקיד שומה י-ם, בעקבות סכומי כסף שקיבל המערער עם סיום פעילות עסקית עם שותפו (להלן: "השותף") בתחום מסחר ברכבים ובתחום ניהול נכסי נדל"ן.

♦ רקע עובדתי: הפעילות המשותפת למערער ולשותף התנהלה בשותפות ולאחר מכן במסגרת של חברה בע"מ, משנת 1978 עד לשנת 2004. בעקבות סכסוך שנתגלע בין המערער לשותפו, פנו השניים להליך בוררות, שבסופו ניתן פסק בוררות בשנת 2000. פסק הבוררות קבע שהמערער זכאי למחצית ממכלול הזכויות והחובות מכלל העסקים המשותפים בתחום הרכב, ועל כן נפסק שהוא זכאי לסכום של 892,524 $ (לאחר קיזוז הסכומים שחויב בהם). פסק הבוררת לא סיים את מערכת היחסים בין המערער לבין שותפו וקבע שהמערער ושותפו ימשיכו להיות הבעלים המשותפים של מגרשים שטרם נמכרו. לגרסת המערער, משנמנע השותף מלהעביר על שמו מחצית מהזכויות ונמנע מלשלם סכומים שנקב פסק הבוררות, נאלץ המערער להגיע עם השותף להסכם פשרה בשנת 2004 (להלן: "ההסכם") בו נקבע, כי המערער יקבל סכום של 1,350,000 $, ובלבד שיחדל משותפותו בכל העסקים המשותפים לרבות ויתורו על נכסים משותפים שנותרו בבעלותם המשותפת עד ליום ההסכם. כן נקבע שהמערער יהא פטור וחופשי מכל חוב של השותפות כלפי צד שלישי. יוצא אפוא, שבעקבות ההסכם קיבל המערער סכום העולה על 6 מיליון ₪.

♦פקיד השומה הוציא שומה למערער לפי מיטב השפיטה, לפיה סווגו התקבולים מכוח ההסכם בסך 1,350,000$, כהכנסה לפי סעיף 2 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), והחובות כלפי צדדים שלישיים מהם שוחרר המערער על סך 601,519$ סווגה כהכנסה ממחילת חוב, בהתאם לסעיף 3(ב) לפקודה.

♦ לטענת המערער, השומה שהוצאה גרמה לו הפסד כלכלי, שכן הוא קיבל לידיו סך של 6,097,950 ₪ ואילו השומה הוצאה על סך של 7,637,013 ₪. כן טען המערער שפקיד השומה נהג בניגוד לעקרונות מיסוי שותפים בשותפות,   שנקבעו בע"א 2026/92 (להלן:" עניין שדות"),הואיל ולא נהג לפי הכלל שיש למסות את הנכסים כאילו היו נכסי הון. כמו-כן, נטען, שפקיד השומה לא הביא במניין שיקוליו את העובדה שחלק גדול מהכספים שקיבל מוסה בעבר, בין אם בדרך של מס הכנסה ובין אם בדרך של מס שבח ששולם במועד מימוש הנכסים. כן הלין המערער על כך שפקיד השומה לא קיבל את קביעותיה העובדתיות של הבוררת לגבי השקעותיו לטענת המערער. לשיטתו לא עולה על הדעת שפסק הבוררות אושר כפסק דין אינם בגדר "תיעוד מתאים" לעניין השקעותיו לצורך חישוב רווח ההון. 

 

ביהמ"ש המחוזי בי-ם- בפני כבוד הש' מרים מזרחי:

♦ ביהמ"ש קיבל את חלקו הארי של הערעור וקבע לעניין סיווג הנכסים, שפקיד השומה אמור היה לפעול לאור ההלכה שנקבעה בעניין שדות, לפיה התקבולים שנתקבלו בעקבות סיום השותפות ימוסו על ידי הטלת מס רווח הון על הזכות הכוללת בשותפות, וכן לאור ההלכה לפיה יש להימנע מכפל מס. כך, למשל, קבע ביהמ"ש שלא היה מקום למסות בשנית, במישור מס הכנסה, את מחצית המגרש שקיבל המערער במסגרת ההסכם, מאחר שכבר שולם בגינו מס שבח- הן על חלקו של המערער כפועל יוצא ממימוש הקרקע, והן על חלקו של שותפו בגין פירוק השותפות, בשיעור מס של 50%. המיסוי נעשה בהתאם להוראת סעיף 48 לחוק מסמ"ק, ועל פי סעיף 50 לאותו חוק, לא ניתן למסות תמורה זו שוב במסגרת שומת מס הכנסה. עוד קבע ביהמ"ש, שמאחר שהסכם הפשרה אינו נוקב מפורשות בסכומי החובות ששותפו של המערער נטל על עצמו ומאחר שפקיד השומה לא התייחס לטענותיו של המערער בעניין זה בסיכומיו, בחר ביהמ"ש להתעלם מעניין מחילת החוב וקבע שאין להתחשב בו בשומה.   

 ♦ לעניין טענת המערער לפיה במסגרת ההסכם ויתר על סכומים באופן שמדובר בעסקת הפסד הון לפי סע' 88 לפקודה, קבע ביהמ"ש שטענה זו נעדרת כל תשתית ראייתית הולמת. ביהמ"ש ציין שאף על פי שהמערער הצביע על אינדיקציות המלמדות על שווי חלק מהנכסים, לא ניתן לקבוע אפוא שזה היה ערכם המוכח במועד ההסכם. לעניין טענת אי ההסתמכות של פקיד השומה על פסק הבוררות, ציין ביהמ"ש שאומנם פסק הבוררת קבע את היחסים בין המערער לבין שותפו אך אין בו כדי לחייב את פקיד השומה. לגישתו של ביהמ"ש, אין הנישום קונה לו דין מיוחד באמצעות פסק הבורר שכן הליך בנית השומה מבוסס על הצגת ספרי הנהלת החשבונות ובדיקתם ע"י פקיד השומה. כך, למשל, אם בספרי הנישום אין רישום של השקעה נטענת, לא יוכל המערער לטעון להשקעה על סמך דברים שפסק בורר בעניינו.

♦ ביהמ"ש הדגיש, שמסגרת ספרי החשבונות של הנישום היא "הכתובת" לחיפוש התשובות לגבי השקעותיו של המערער וברי שאין הוא יכול "לתקן" את הצהרותיו באמצעות העלאת טענות מאוחרות, שאין להם בסיס רישומי הולם. אשר על כן קבע ביהמ"ש שבהיעדר אסמכתא מתאימה, לא יכול היה המערער להוכיח את טענותיו בדבר השקעותיו בעסקים משותפים במהלך השנים. לאחר שסקר את הסוגיות שבמחלוקת ולאחר שקיבל את רוב חלקיו של הערעור, ציין ביהמ"ש שהשומה שהוצאה הנה נוקשה מעבר למידה הראויה ועל כן קבע שיש לתקנה בהתאם. ביהמ"ש אף פסק שפקיד השומה ישלם למערער הוצאות בסכום כולל של 25,000 ₪.

♦ הערעור התקבל ברובו.