תשלום דמי סחיטה באיומים אינו הוצאה מוכרת

♦ המערערת היא חברה בבעלותו ובניהולו של עזרא בר נתן (להלן: "בר נתן"). המערערת עוסקת בתחום תיווך נדל"ן (להלן גם: "החברה"). לטענתו, בר נתן נפל קרבן לסחטנות באיומים ע"י מי שהיה העובד היחיד בחברה שלו, ובהמשך גם קשור אליו בקשרי משפחה בשם יאיר זוהר (להלן: "זוהר"). זוהר איים על בר נתן וסחט ממנו כספים. עובדות אלה התבררו בהכרעת הדין במשפטו של זוהר, ממנה עלה, כי זוהר איים על בר נתן מילולית וכן במעקבים, בנוכחות מאיימת, וכן באמצעות נשק שונה.

 

♦ לעמדת המערער, זוהר דרש מבר נתן להעביר לידיו סכומי כסף מעת לעת. ואכן, בר נתן שילם לזוהר כספים עפ"י דרישתו על מנת להגן על עצמו ועל משפחתו. בר נתן לא העביר כספים לזוהר מכספו הפרטי, אלא מימן את התשלומים לזוהר מכספים שמשך מן החברה המערערת. הכספים ששולמו ע"י בר נתן לזוהר הוצגו בספרי החברה בשנות המס הרלוונטיות – 2006 ו-2007, במסגרת יתרת משיכות של בר נתן. הכספים, אשר– אין מחלוקת שיצאו מקופת החברה – לא הוצגו כתשלומים לספק מיוחד, לא נרשמו כתשלום בגין סחטנות ואף לא קיבלו ביטוי בספרים כהוצאה בייצור הכנסה. הם נזקפו ליתרת חובה של בר נתן.

 

♦ בשנת 2008 החליטו בר נתן ואשתו לשים קץ למעשי הסחטנות של זוהר ולהפסיק לשלם לו, והגישו תלונה למשטרה. בעקבות זאת נוהל הליך פלילי נגד זוהר, שהסתיים בהרשעתו. המערערת הגישה למשיב דו"ח מתקן לשנת המס 2006, שבמסגרתו ביקשה להכיר בהפסד לצרכי מס בשיעור 300,000 ש"ח לשנת המס 2006, וכן ביקשה במקביל להקטין את יתרת המשיכות של בר נתן בחברה באותו סכום. המערערת הציגה גם את הסכום של 200,000 ש"ח שמשך בר נתן בשנת המס 2007 כהפסד ולא כמשיכות של בעל מניות.

המשיב לא קיבל את התיקון המוצע, מאחר שלא ראה בסכום של כ-500,000 ש"ח שיצא מקופת החברה בשנות המס משום הוצאה שהוצאה כולה בייצור הכנסה עפ"י סעיף 17 לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה").

 

♦ המערערת מבקשת להתבסס על האמור בהכרעת הדין בעניינו של זוהר: "כפי הנאמר בכתב האישום, כאשר ביקש המתלונן להפסיק עבודתו של הנאשם בחברה, החל זה לאיים עליו בפגיעה בו ובפרנסתו וכל זאת בכדי להניע את המתלונן לשלם לו סכומי כסף". לטענת המערערת, אין מחלוקת, כי סכומי הכסף ששולמו לזוהר מקורם בכספי המערערת. מדובר בכספי סחיטה ששולמו ע"י המערער, כיוון שחשש, כי יפגעו בפרנסתו ועל כך גם הורשע זוהר.

 

♦ לטענת המשיב, הוצאת כספים מקופת החברה לכיסו של בר נתן, אשר נהג לקבל את ההחלטות בחברה בעצמו לצרכיו הפרטיים – אינה מהווה הוצאה בייצור הכנסה, כמשמעותה בסעיף 17 לפקודה.

 

 

♦ ביהמ"ש קבע, כי המחלוקת איננה נובעת מהרישום החשבונאי בספרים, כי אם מעצם שאלת הוכחתן של הוצאות מותרות בניכוי בהתאם לתנאים שהוכרו במשפט הישראלי. הכלל הוא, כי על הטוען לקיומה של הוצאה הנטל להוכיחה מפני שהוא "המוציא מחברו" במצב זה. התוצאה היא שעל המערערת, כמי שטוענת לקיומן של הוצאות מותרות בניכוי, לנמק עמדתה זו ולהניח את התשתית העובדתית הנדרשת לה.

 

♦ ביהמ"ש קבע, כי המערערת לא עמדה בנטל להוכחת צדקת טענותיה. ההוצאה של דמי הסחיטה מחשבון החברה נבעה מהנסיבות המיוחדות של המקרה. ביהמ"ש סבר, כי בר נתן שילם את דמי הסחיטה מחשבון החברה ולא מחשבונו האישי מהסיבה הפשוטה שלא היו כספים בחשבונו האישי. כך, כאשר נשאל רו"ח של המערערת מדוע שילם בר נתן את דמי הסחיטה לזוהר מכספי החברה ולא מחשבון הבנק פרטי שלו השיב: "למיטב ידיעתי למר עזרא בן נתן ברוב התקופות החשבון שלו חסום ואם יש לו חשבון אז היתרות שם מאד מאד נמוכות". עצם העובדה שזוהר זיהה שלבר נתן מקור הכנסה מן החברה שבבעלותו ובשליטתו – אין פירושה שהסחטנות הופנתה כלפי החברה. הסחטנות הופנתה כלפי בר נתן, הוא זה ששילם את דמי הסחיטה, אלא שהוא בחר, טכנית, לעשות זאת באמצעות משיכת כספים מן המערערת.

 

♦ ביהמ"ש קבע, כי מהכרעת הדין התברר, כי הכספים שולמו לזוהר ע"י בר נתן כדי להגן על בר נתן ועל משפחתו. כך שלא היה מדובר במטרה עסקית, אלא אישית. בר נתן לא הכחיש, כי האיומים התייחסו לפגיעה כלשהי לפגיעה בקשריו עם לקוחותיו, וכי הנזק שנגרם לחברה, אם היה, הרי שהיה בעקיפין בלבד ולא באופן ישיר. המערערת לא הציגה מסמכים אשר יעידו על ביצועה של ההוצאה, היקפה וייעודה וכיוון שכך לא עמדה בנטל ההוכחה כנדרש ממנה. משלא הוצגו כל מסמכים ותיעוד כלשהו המעידים על כך שההוצאות שהוציאה החברה לתשלום דמי הסחיטה שימשו אותה בייצור הכנסתה. הסחיטה הייתה כנגד בר נתן באופן אישי כאשר הכספים הוצאו מקופת החברה. משמע – שהחברה לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש ממנה. כמו כן, בבדיקה פרטנית של רווחיה של החברה המערערת עולה תופעה הסותרת את כל טענותיה במקרה זה ולפיהן בשנים בהן נסחט בר נתן, עלה שיעור הרווחים בשיעור ניכר. כלומר, בשנים שבהן בוצעה סחיטה מבעל החברה גדלו ההכנסות בשיעור ניכר והתוצאה המתבקשת היא שביצוע הסחיטה לא השפיע על רווחי החברה. באופן מעשי בשנים בהן בוצעה סחיטה, גדלו הכנסות החברה בשיעור ניכר.

 

♦ הערעור נדחה.