14 עבירות של אי העברה במועד של מס שנוכה = ענישה מקילה

♦ ביום 21/11/06 הרשיע בית משפט השלום בחיפה (כב' הש' פ. זאיד) את הנאשמים, בביצוע 14 עבירות של אי העברה במועד של מס שנוכה, עבירות על סעיפים 219 ו- 224א' לפקודת מס הכנסה.

♦ בהתאם לעובדות כתב האישום, עסקה הנאשמת 1 בזמן הרלבנטי לאישומים בעבודות עפר, והנאשם 2 שימש כמנהלה. בהכרעת הדין תקבע, ששני הנאשמים לא העבירו לרשויות המס את המיסים שניכו מהמשכורות ומהתשלומים לקבלני המשנה ואשר הסתכמו בסך של 944,443 ₪ קרן, ולאחר שערוכו נאמד סכום החוב נכון להיום בלמעלה מ-2,000,000 ₪. האישומים מתייחסים לתקופה שבין חודש ינואר ועד לחודש יוני שנת 1998, וכן מחודש אוקטובר 1998 ועד לחודש מאי 1999.

♦הנאשמים שילמו חלק מהמס שניכו, אם כי באיחור, וסכום החוב המשוערך להיום עומד ע"ס 753,079 ₪, כאשר קרן החוב עומדת ע"ס 507,471 ₪. 

♦ ב"כ המאשימה הדגיש את העובדה, שהנאשמים שללו מרשויות המס סכומים גבוהים ומשמעותיים, וכי במעשיהם שלחו הנאשמים את ידם בקופה הציבורית.

♦ בסיום דבריו ביקש ב"כ המאשימה להטיל על שני הנאשמים עונש של קנס גבוה ומרתיע "שישקף בגובהו את גובה המס שלא הועבר" ובנוסף ביקש להטיל על הנאשם 2 עונש של מאסר בפועל שיעלה על 6 חודשים ושירוצה מאחורי סורג ובריח, וכן מאסר מותנה שמשכו יהא לשלוש שנים.

♦ הסנגור חילק את טיעוניו לשניים:

בחלקו הראשון טען, שלא ניתן להטיל על הנאשם 2 עונש של מאסר בפועל, מאחר והרשעתו היתה מכוח אחריותו השילוחית, כאחראי למעשי הנאשמת 1 באחריות קפידה.

בחלקו השני התייחס הוא לחוסר הבהירות בדבר עצם קיום החוב נכון להיום, כאשר לטענתו ההסדר שנערך בין מרשיו ובין רשויות המס, שבמסגרתו הועבר סכום של 700,000 ₪, כיסה את כל החוב, וכעת המחדלים הוסרו.

♦ הטענה בדברהעדר הסמכות להטיל על הנאשם 2 עונש של מאסר בפועל, היות ומדובר באחריות קפידה:

כתב האישום המקורי, שהוגש נגד הנאשמים, ייחס בעובדותיו את אי העברת המס שנוכה לנאשמת 2. כתב האישום המתוקן, שבעובדותיו הורשעו שני הנאשמים לאחר שמיעת ראיות, מציין את אחריות שני הנאשמים לאי העברת המס שנוכה ממשכורות ומתשלומים לקבלני המשנה. כתב האישום המתוקן, לא הבחין בין אחריות הנאשמת 1 לאחריות הנאשם 2, ובהכרעת הדין נקבע, שהנאשם 2 שימש כמנהל הנאשמת 1, עובדה שהוכחשה על ידו ועל ידי עדי הגנה רבים מטעמו. מעורבותו הניהולית של הנאשם 2 בחברה הניבה לו פירות, והוא היה מעורה בכל מהלכי הניהול בה. עוד נקבע בהכרעת הדין, שאי העברת המס שנוכה נעשתה ללא כל הצדק סביר, ומכאן – מעשי הנאשמים היוו שליחת יד ברכוש הציבור ושימוש פרטי בכספים אלה, והנאשם 2 עשה זאת לפחות מתוך רשלנות. אחריות הנאשם לביצוע העבירות אינה נובעת מאחריות קפידה היות ויסוד נפשי התלווה למעשיו ולמחדליו, לפיכך בידי בית המשפט נתונה הסמכות להטיל עונש של מאסר על הנאשם 2.

♦ ביחס לטענה ולפיה הסירו הנאשמים את המחדלים, בכך ששילמו את מלוא   המס המגיע:

מטעם המאשימה העידה לעונש, הגובה הראשית במשרד פקיד שומה עפולה. לדבריה, העבירו הנאשמים באיחור כמחצית מסכום הניכויים שהיה עליהם להעביר. הסנגור לא הסתפק בדבריה עת טען שהחוב שולם במלואו.

♦ במהלך ניהול המשפט העידה מטעם התביעה ראש ענף ניכויים במשרדי פקיד שומה עפולה. מדבריה העמומים ומתשובותיה הבלתי ברורות עולה, שטענת הסנגור בדבר סילוק החוב איננה תלושה מהמציאות.

♦ הנאשם טען בעת חקירתו ברשויות המס, שההסדר ע"ס 700,000 ₪ כיסה את כל חובות החברה לרשויות המס, וחזר על טיעון זה בביהמ"ש. מדברי עדת התביעה, הגב' ברוריה אהרון, עולה, שדברי הנאשם אינם בבחינת בדיה, שעה שזו לא יכלה ליתן כל הסבר לעובדה, שחובות הנאשמים שולמו עבור חודשים מסוימים, ומחשב פקיד השומה המשיך להציג יתרת חוב בגין אותם חודשים.

♦ בנוגע לטענת הימשכות ההליכים, הצדק הוא מנת חלקם של שני הצדדים. הסנגור צודק בכך, שמאז הגשת כתב האישום נגד מרשו, בחודש אוגוסט 1999, עבר תיק זה משופט לשופט. הסנגור אינו אחראי על בית המשפט ולבטח לא על חילופי השופטים בו, על כן אין לזקוף לחובתו את מלוא האחריות בגין הימשכות ההליכים. אך, עם זאת, גם התובע צודק, מאחר שדחיות רבות נתבקשו על ידי הסנגור, והיו חלק מהסיבה להימשכות ההליכים בתיק. כך או כך, העובדה שמשפט זה מסתיים כשבע וחצי שנים לאחר הגשת כתב האישום, משפיעה לקולא על העונש שיוטל.

♦ העבירות בהן הורשעו הנאשמים בוצעו בשנים 98 ו-99, ומאז הגשת כתב האישום ועד לכתיבת גזר דין זה חלפו להם כשבע וחצי שנים. בתקופה ארוכה זו התנוססה לה חרב בית המשפט מעל לצווארו של הנאשם 2, וזהו עונש בפני עצמו.

 

 הנאשמת 1: קנס ע"ס 100,000 ₪.

הנאשם 2: 6 חודשי מאסר בפועל (הנאשם נשלח לממונה על עבודות שירות) 6 חודשי מאסר על תנאי וקנס ע"ס 100,000.