בית המשפט קיבל טענת אכיפה בררנית בהליך מיסוי אזרחי

♦ ביהמ"ש המחוזי בת"א, קיבל לאחרונה טענה של נישום– שי קסוטו (להלן: "המערער"), במסגרת ערעור מס שהגיש (ע"מ 9601-04-10 קסוטו נ' פ"ש) לפיה פקיד שומה רחובות (להלן: "המשיב") נהג כלפיו אפליה פסולה שעה שקבע לו, ולא לאחרים שהורשעו יחד עמו, שומות לפי מיטב השפיטה (יוצג בהליך ע"י עו"ד רענן גל ועו"ד רואי פלס). המערער אפוא הורשע על-פי הודאתו יחד עם גורמים נוספים בפעילות בארגון פשיעה שעסק במהילת דלקים ומכירתם, תוך שימוש בחשבוניות מס כוזבות. המשיב קבע למערער שומות הכנסה וייחס לו הכנסות במאות מיליוני שקלים בשל חברותו בארגון הפשיעה, בעקבותיה הורשע במסגרת ההליך הפלילי. המערער טען לאכיפה בררנית לנוכח אותה אפליה נטענת שהבחינה בינו לבין יתר הגורמים שהורשעו עמו במשפט הפלילי.

♦ בקצרה יוסבר, כי טענה של "אכיפה בררנית" היא טענה נגד רשויות המנהל, וזו מעוגנת מאז 2007 בהוראת סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, כמקרה פרטי של טענת הגנה מן הצדק וכאחת מני עשר טענות מקדמיות שנאשם רשאי לעורר לאחר שהחל משפטו. ככלל, דוקטרינת ההגנה מן הצדק, משמשת כלי ייחודי בידי בית משפט בהליך הפלילי לבטל כתב אישום מקום שיש בהגשתו או בהתנהלות גורמי אכיפת החוק משום פגיעה בחוש הצדק הטבעי.

מקובל להתייחס לדוקטרינת ההגנה מן הצדק בשני מובנים: האחד, שהתנהלות גורמי אכיפת החוק הנה בלתי צודקת משום עצמה; והשני, שרשויות אכיפת החוק התנהלו באופן מפלה (אכיפה בררנית). ב- ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל (להלן: "עניין יפת"), נקבע כי הגנה מן הצדק תחול אך במקרים יוצאי דופן שמזעזעים את אמות הסיפים. המבחן שנקבע בפרשת "יפת" הוגמש ב- ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, (להלן: "עניין בורוביץ"), אך הגנה כאמור עדיין תינתן במקרים חריגים.

♦ המבחן שנקבע בעניין "בורוביץ" לעיל, מכונה "המבחן המשולש" והוא מהווה ביטוי לאיזון המתבקש בין זכותו של נאשם להליך הוגן לבין אינטרסים הקשורים בהבטחת יעילותם של גורמי אכיפת החוק. המבחן המשולש מורכב, אם כן, משלושה שלבים: בחינת הפגמים בהליך ומדידת עוצמתם; אפשרות קיומו של ההליך חרף הפגמים שנתגלו – האם ניתן לנקוט באמצעי מתון יותר מאשר ביטול ההליך, הפגום.

♦ הנטל הראשוני להוכחת טענת אכיפה בררנית רובץ על הטוען לה לנוכח חזקת חוקיות המעשה המנהלי העומדת לרשות וזה גבוה במיוחד. על הטוען לה להציג תשתית עובדתית מספקת שיהא בה כדי להתגבר על החזקה בדבר התקינות המנהלית. מדובר במשוכה גבוהה, כמתחייב מחומרתה של הטענה, ולא בכדי מתקבלת טענה זו במשורה, כדי שלא יצא חוטא נשכר. ואולם קבעה הפסיקה בהקשר זה, כי אין כל צורך לשם הוכחת טענת האכיפה הבררנית בהוכחת קיומו של מניע פסול, שהרי די בהוכחת התוצאה הפסולה.

♦ בבואו לדון בטענת המערער לפיה קיימת אכיפה בררנית בעניינו, קבע ביהמ"ש המחוזי מפי כב' השופטת מיכל אגמון-גונן כי מדובר בקבוצת שוויון קטנה ביותר המונה אך שלושה אנשים: שלושת ראשי ארגון הפשיעה–האחים גבאי והמערער. טענת המערער לאכיפה בררנית נסמכה על העובדה, כי הלה חויב לשלם מס על מלוא הכנסות הארגון בשנות המס הרלוונטיות, בעוד שליתר הפעילים בארגון הפשיעה לא הוצאו כלל שומות, או שהוצאו על סכומים זעומים. המשיב ניסה לפטור עצמו באמתלה כי עניינם של האחים גבאי מתנהל במשרדי פקיד השומה רמלה וכי דבר הרשעתם נודע לאחר ששנות המס הרלוונטיות נסגרו (התיישנות), כך שלגבי דידו אין מדובר באכיפה בררנית. ביהמ"ש דחה טענה זו של המשיב, ואף ציין, בצדק, כי מוטב היה אלמלא טענהּ.   

♦ ביהמ"ש הדגיש שלפניו מקרה מובהק של אכיפה בררנית, שנבע, למצער, מתוך רשלנות, והוסיף כי כאשר מדובר בהחלטה מנהלית ולא בהחלטה להעמיד לדין פלילי, חלים שני עקרונות: הראשון, שאין לקבוע מכוח השוויון כי פעולה מנהלית לא תקינה שהוחלה במקום אחד, תוחל גם על אחרים; והשנייה, כי גם אם מדובר בהחלטה פגומה, על בית המשפט לבחור באמצעי שפגיעתו פחותה שיהיה בו כדי לרפא את אותם פגמים.

ביהמ"ש קבע, שאין הצדקה לביטול השומה כפי שעותר המערערת, שהרי גם אם נפל פגם בפעולת רשות המסים שלא להוציא שומות בעניינם של האחים גבאי, הרי שאין להחיל תוצאה פגומה זו גם בעניינו של המערער, שהודה והורשע על-יסוד הודאתו. לאור העקרון השני קבע ביהמ"ש, כי יש לנקוט בעניינו של המערערת באמצעי שפגיעתו פחותה, כך שהלה יחויב במס על הכנסות הארגון בהתאם לחלקו היחסי – שליש בהכנסות הארגון, ולא חלקי מספר האנשים שהורשעו בפרשה כולה, כפי שטען. בית המשפט נימק קביעה זו בהדגישו שקבוצת השוויון שאליה משתייך המערער היא שלושת ראשי הארגון, וטענת האכיפה הבררנית שהעלה צריכה להיבחן ביחס לקבוצה זו, ולא לגבי כל יתר המעורבים.

♦ לדעת המחבר זהו המקרה הראשון שבו מתקבלת טענה של אכיפה בררנית במסגרת ערעור מס, שהרי לרוב נשמעות טענות דוגמת אלה במסגרת הליכים פליליים. ואולם, אין לתמוהה על כך. כאמור בפתח הדברים טענה של אכיפה בררנית היא טענה של אפליה באכיפה, והרי החלטה של רשות המסים לקבוע לנישום או לעוסק שומות לפי מיטב השפיטה, היא פעולה של אכיפת חוקי המס. על כן, כפי שגם קבע ביהמ"ש, כל אימת שנפל פגם היורד לשורש העניין בפעולת הרשות, שמקורו באכיפה חלקית פסולה, כמו במקרה שהובא כאן, אין הצדקה לשלילה אפריורית של טענה מסוג אכיפה בררנית.

אמת, החלטה להעמיד אדם לדין איננה שקולה להחלטת הרשות לקבוע לנישום או לעוסק שומות לפי מיטב השפיטה, אפילו ששתי ההחלטות פוגעות בזכויות יסוד. לכן, תחולת הטענה בשתי הדיסציפלינות הפלילית מחד והאזרחית-מנהלית מאידך חייבת להיות שונה. בקבלו את טענת האכיפה הבררנית שהעלה המערער ובהחליטו שלא לבטל כליל את השומות שנקבעו לו, חרף קבלת הטענה, החיל בית המשפט המחוזי את דוקטרינת ההגנה מן הצדק על העניין שבוא בפניו בשינויים המחויבים, וזאת לנוכח השוני האינהרנטי בין שני הדינים – הפלילי והאזרחי. מעניין לראות את התפתחות הפסיקה בנושא...

(המדינה לא ערערה על פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי).