האם עדי המדינה חסיני מס?

♦ לפי המידע שנחשף על ידי פרקליטות המדינה, הובטחה לעד המדינה בפרשת "הולילנד" תמורה של ממש – בכסף ובשווה כסף – עבור העדויות שאפשרו לבסס את כתבי האישום נגד המעורבים בפרשה.

עד המדינה קיבל חסינות מפני העמדה לדין (על חלקו בעבירות השוחד המיוחסות לנאשמים בפרשה) והמדינה לא תגבה ממנו – או מחברות בשליטתו – חובות מס, ולא יינקטו נגדו פעולות אכיפה בגין חובות מס. המדינה גם הסכימה שאם יגיש העד תביעה אזרחית נגד מי מהמעורבים בפרשה, יידחה תשלום האגרה שיש לשלם לפי כל דין. בנוסף לכך, יקבל העד מימון ביניים לכיסוי הוצאותיו המשפטיות, ואף נעשו עמו הסדרים (חסויים) להבטחת רמת חיים סבירה.

בפרשת "הולילנד" מדובר כנראה בהסדר חריג, אך גם במקרים אחרים מקבלים עדי המדינה תמורה של ממש, בכסף ובשווה כסף, במסגרת ההסדרים עמם.

♦ במהלך השנים אנו עדים להתרחקות הדרגתית מתורת המקורות הבריטית, (שמכוחה אין לחייב במס התעשרות מוחשית, או רעיונית, שאין לה מקור מוגדר בדיני המס), ופסק הדין המנחה הינו זה שניתן ביום 8.7.1993 ע"י השופטת דורנר, בע"א 533/89 (פשמ"ג נגד זילברשטיין ומינץ). במקרה דנן, התבקש בית המשפט העליון לעסוק בהכנסה רעיונית, שמקורה בכך כי המשיבים נהגו להפקיד שיקים דחויים בקופת חברה פלונית, שהייתה בשליטתם, בעוד שהחברה הסבה את השיקים לספקיה ושילמה למשיבים במזומן את מלוא הסכום המגיע להם. פקיד השומה חייב את המשיבים במס, בשל הכנסה רעיונית. בית המשפט המחוזי (עמ"ה 111/87, 112/87, 151/87) הבין היטב את טובת ההנאה שהפיקו ה"ה מינץ וזילברשטיין מכך שקיבלו מזומנים תמורת שיקים דחויים, אך קיבל את ערעורם וקבע אגב כך, כי סעיף 2(10) לפקודה אינו חל על הכנסה רעיונית (פסק הדין ניתן ביום 30.7.1989 על ידי השופט הגין). החלטתו של בית המשפט המחוזי שונתה בבית המשפט העליון, ובית המשפט העליון אף קבע, כי המגמה (הרצויה) הינה "לשייך הכנסות עסקיות לאחד ממקורות אלה, יהא כינוין של ההכנסות אשר יהא, ובלבד שקיימת לכך הצדקה מהותית".

ועוד קבע בית המשפט העליון (מפיה של כב' השופטת דורנר): "...הפקודה אינה מגבילה את החיוב במס הכנסה בכסף דווקא, ולדעתי כל עשרת המקורות כוללים בחובם גם הכנסות רעיוניות...

♦ צעד נוסף נעשה ע"י השופט מ. אלטוביה, ביום 19.11.2006, בהחלטתו בעניין קרן חיים נגד פקיד שומה גוש-דן, כשקבע, כי ניתן לחייב במס מלא פיצוי שמקבל תובע ייצוגי, ואין לקבל את הטיעון לפיו (לכאורה) הטלת המס הינה מעין עידוד שלילי להגשת תובענות ייצוגיות.

יחד עם זאת, טרח בית המשפט לשוב ולהבהיר, כי גם על המקור העשירי יש להחיל את המגבלה המתבקשת מאפיון המקורות המפורטים בסעיף 2(1) עד סעיף 2(10), ולהגבילו לעניינים עסקיים.

אלטוביה הסביר, במסגרת פסק הדין, כי תובע מקצועי (סדרתי) חב במס לפי הרישא של סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה (רווח מעסק או ממשלח יד), בעוד שתובע בלתי סדרתי חב במס לפי הסיפא של אותו סעיף (עסקת אקראי בעלת אופי מסחרי).

 

♦ בין היתר נאמרו באותו עניין, מפיו של השופט אלטוביה, הדברים הבאים:

על פני הדברים, יפה כוחם של הדברים הללו (אם לא למעלה מכך) גם למקרה של עד המדינה, שמקבל תמורה מובטחת בעד הטרחה המיוחדת והסיכונים שנוטל הוא על עצמו. אין להוציא מכלל אפשרות פרשנות ליברלית, למרות הדברים הללו, שמכוחה יוחלט כי מדובר בנסיבות אישיות מיוחדות, שמכוחן ניתנת העדות, ואין מדובר במקור אשר לפי תפיסת הפקודה נמנה על אלה המניבים הכנסת פירות. אליבא דגישה הליברלית, נראה כי יש לסווג את התמורה הכוללת שמקבל עד המדינה כתקבול הוני, ולחייבה במס רווחי הון. לפי הוראות חלק ה' לפקודת מס הכנסה, הגדרת "נכס" כוללת כל זכות או טובת הנאה, ראויות או מוחזקות, ובהתאם לפסיקה גם זכות התביעה הינה נכס (ע"א 182/72; אברך צבי נגד פקיד השומה ת"א 3). אם כך, גם הבחירה להיות עד מדינה הינה, ככל הנראה, בגדר "נכס" והתמורה שמקבל עד המדינה עבור "מכירתה" חייבת במס רווחי הון.

♦ נציין, כי בסעיף 88 לפקודה הוענק פטור ממס רווח הון במכירת "מיטלטלין של יחיד המוחזקים על ידיו לשימושו האישי", אך ספק אם הפטור הזה הינו רחב דיו, כדי שיחול על התמורה שמקבל עד המדינה עבור עדותו.

 

♦ לא נותר לנו, אלא להמליץ לבכירי פרקליטות המדינה לבחון את היבטי המס הכרוכים בהסדרים עם עדי המדינה, כדי למנוע התרחשות בה תמצא הפרקליטות מסייעת, במודע או בעצימת עיניים, להתחמקות ממס.