התיישנות מהותית, או התיישנות שומתית?

♦ במקרים נדירים טועה פקיד השומה, ומוציא לנישום שומה "טכנית" (דרישה לתשלום המס לפי הדוח) בסכום שהינו נמוך מהמתחייב על פי הדוח שהוגש.

® טעות שכזו ארעה ליחיד, שהיה בעל מניות בחברה 'נגר כדורי את חי החזקות בע"מ' (להלן: "התובע"), אשר הגיש לפקיד השומה, ביום 31.12.1999, דוח על הכנסותיו לשנת המס 1998, לפיו היה אמור לשלם יתרת חוב מס בסך של 1,331,370 ש"ח.

® כתוצאה מטעות אנוש (כפי שהדבר נראה), הוזן נתון שגוי, על-ידי פקיד השומה, ולתובע נשלחה שומה (שכביכול הוצאה לפי הדוח שהוגש) ובה יתרת חוב מס, בסכום של 27,613 ש"ח בלבד. התובע שילם את המס, בהתאם לשומה שהוצאה לו, ביום 4.4.2000.

® במהלך שנת 2004, התגלתה באקראי טעותו של פקיד השומה, וביום 27.12.2004 שודרה השומה הנכונה בגין שנת המס 1998, והתובע נדרש לשלם סכום נוסף של 1,771,821 ש"ח (כולל ריבית והפרשי הצמדה).

® לאחר משא ומתן, הסכים התובע לשלם את יתרת המס, בהתאם לשומה המתוקנת, ונערך הסדר תשלומים עם פקיד השומה, שכלל את פריסת החוב למספר תשלומים. בשלב מאוחר יותר, הסכים פקיד השומה להחזיר לתובע סך של 289,451 ש"ח, מתוך הסכום שנזקף על חשבון ריבית והפרשי הצמדה, בשל נסיבות המקרה.

® חלפו שנים, והתובע פנה לבית משפט השלום בתל‑אביב‑יפו בבקשה לקבל סעד, בדרך של הצהרה (על‑ידי בית המשפט) כי שומת המס המתוקנת בטלה, ונעשתה שלא כדין, משום שהוצאה לו לאחר תקופת ההתיישנות שנקבעה בפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה").

® בהחלטה מיום 14.6.2016, דחתה השופטת, שרון גלר,  את התביעה (ת"א 2442-01-13), משהגיעה למסקנה כי בנסיבות המקרה חלה על פקיד השומה ההתיישנות הכללית (שבע שנים), ולא תקופת ההתיישנות השומתית (שבמקרה הרלוונטי הסתיימה ביום 31.12.2003).

® בית המשפט קבע, כי דין התביעה להידחות, בכל מקרה, מחמת התיישנותה (משום שהתובע הגישה מספר שנים לאחר תום הסדר התשלומים ולאחר שהוחזר לו סכום של 289,451 ש"ח על‑ידי פקיד השומה), והוסיף, למעלה מן הצורך, כי דינה להידחות אף לגופה.

® בית המשפט הבדיל בין מקרים, בהם מחליט פקיד השומה להפעיל את שיקול דעתו לפי הוראות סעיף 145 לפקודה, הכפופים לתקופת ההתיישנות השומתית, לבין מקרים, בהם הדוח שודר כפי שהוגש, ללא הפעלת שיקול דעת, בהם אין מניעה לבצע תיקון של טעות טכנית שנפלה בשידור (בכפוף לתקופת ההתיישנות הכללית). בכך, קיבל בית המשפט את טיעונה העקרוני של רשות המסים בישראל (הנתבעת), לפיו אין צורך לקצוב את תקופת אי‑הוודאות בה מצוי לכאורה הנישום (במהלך תקופת ההתיישנות השומתית), כאשר הנישום עצמו יודע היטב מה סכום המס שהיה עליו לשלם, לפי הדוח שהגיש.

® נראה, כי החלטתה של השופטת דרה בכפיפה אחת עם פסק דין קודם, שניתן ביום 6.5.2004 בבית המשפט המחוזי בנצרת (עמ"ה 148/02 - גבריאלי דוד נגד פקיד שומה נצרת).

® באותו מקרה, החליט המשיב לערוך תיקון של תקצירי שומה שגויים שהוצאו למערער (דרישה לתשלום המס על פי הדוח), ואילו המערער טען, כי חלפה התקופה בה רשאי פקיד השומה להוציא לו שומות.

® בית המשפט דחה באותו מקרה את הערעור וקבע, כי תקופת ההתיישנות השומתית הינה רלוונטית למקרים בהם הפעיל פקיד השומה את שיקול דעתו, ואולם, אם אין מדובר בשומה, אלא בהליך של תיקון טעות, לא חלה על פקיד השומה מגבלת הזמן הקבועה בסעיף 145(א)(2) לפקודה.

® עוד נציין, כי לעניות דעתנו מה שמותר ליופיטר מותר גם לשור, ולכן הנישום יהיה זכאי לדרוש מעתה תיקונה של טעות טכנית, שנפלה בשומה שהוצאה לו, במסגרת תקופת ההתיישנות הכללית (שבע שנים).