זרועותיו הארוכות של חוק איסור הלבנת הון

♦ כדי שחוק יהא בעל תוקף חוקי, עליו לעמוד בתנאי עקרון החוקיות. מדובר בעקרון כללי, הפורש תחולתו על הגדרת העבירה עצמה ועל העונש שבצידה. חשיבותו של עקרון זה, בין היתר - הכוונת התנהגותו של הפרט, הגנה על זכויות המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הגברת האכיפה ואמון הציבור במערכת, הגנה על עקרון הפרדת רשויות וכיוצ"ב. עיגונו של עקרון זה נקבע בסעיף 1 לחוק העונשין - "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על פיו".
♦ חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מעגן אף הוא את עקרון החוקיות בקובעו, כי אין לפגוע בחירותו או בקניינו של אדם אלא בחוק, או בהתאם לפסקת ההגבלה. לפיכך, לאזרח ניתנות חירויות חשובות ובסיסיות, אך הן אינן חסרות גבולות וניתן לפגוע בהן תחת מגבלות מסוימות. עם כינונו של חוק היסוד, הפכו זכויות האדם המעוגנות בו לבעלות מעמד חוקתי-על-חוקי. זכויות האדם החוקתיות מקרינות עצמן (במישרין או בעקיפין) לכל ענפי המשפט. השפעה זו מורגשת בייחוד בתחום המשפט הפלילי המהותי והדיוני. האספקטים המרכזיים של עקרון החוקיות- עקרון הבהירות והוודאות, עקרון הפומביות, פרשנות החוק הפלילי (במובן של הותרת שיקול דעת נרחב בידי בית המשפט בפרשנות חוקים, נוגדת את עקרון החוקיות), איסור על חקיקה למפרע. כל אלה, כפי שיובא להלן, נראה כי נשתכחו מכל העושים במלאכה בפרט בכל הנוגע לחוק איסור הלבנת הון.
♦ חוק איסור הלבנת הון מגדיר בסעיף 2 מהי "עבירה" וקובע כעבירה את אותן עבירות המופיעות בתוספת הראשונה לחוק. תוספת זו מגדירה רשימה סגורה של עבירות המכונות "עבירות מקור", אשר ביצוע פעולות ברווחים מהן, בכוונה לטשטש את מקורם, מהווה הלבנת הון. בין העבירות המפורטות בתוספת הראשונה לחוק נמנות שתי עבירות הנובעות במישרין מחקיקת המסים ונוגעות - האחת, בעבירות של הברחת טובין לפי פקודת המכס או לפי פקודת היבוא והיצוא, והאחרת, בעבירה לפי סעיף 117(ב)(3) לחוק מס ערך מוסף, שנעברה בנסיבות מחמירות.
והנה נשאלת השאלה האם העלמת מס או עבירת מס אחרת שאיננה כלולה באחת משתי העבירות לעיל, נחשבת כעבירת מקור לעניין חוק איסור הלבנת הון? נראה, כי ככל שעסקינן בגורמי החקירה והאכיפה, התשובה לכך חיובית והמדאיג יותר הוא, שלאחרונה נוטים בתי המשפט להשלים/להסכים עם תפיסה זו, לדעתנו וכפי שיובא להלן, מדובר בתפיסה שגויה בבסיסה ויש לפעול להוקיעה.
♦ עם חקיקת החוק, שנבעה כחלק ממגמה עולמית במאבק בפשע המאורגן ובארגוני טרור, עיקר החשש היה בהפיכת החוק ובמאגר המידע שהוקם מכוחו, לכלי שעוצמתו רבה מדי, אשר ניתן יהיה לאפשר באמצעותו צפייה, חדירה ופגיעה בלתי מידתית בפרט. ואולם דווקא מנסחי החוק הם אלה שהדגישו, כי כוונת החוק להילחם בעבירות הלבנת ההון ולא בעבירות הון ובמיוחד הדגישו, כי אין הכוונה במסגרת החוק החדש להילחם במעלימי המס ובהון השחור הנצבר כחלק מעבירות המס. עוד הדגישו, כי החוק איננו הדרך הראויה לטיפול בתופעה.
♦ יתרה מכך, לא רק שהמחוקק התנגד להכללת עבירות המס ברשימת עבירות המקור, הוא אף אסר מפורשות על כל העברת חומר ממאגר המידע של הרשות להלבנת הון לידי רשות המסים. רק לאחר דיונים, שכללו התנגדויות רבות, נכללה ברשימת עבירות המקור גם העבירה לפי סעיף 117 לחוק מע"מ, שלמרות היותה עבירה פיסקאלית, קרובה היא במיהותה לעבירת מרמה לפי חוק העונשין.
♦ אלא מאי, רשויות החקירה והתביעה, מצאו כר נרחב ונח לביסוס אשם של נישום, שעבר עבירת מס, לחיובו בדין גם מכח החוק האמור. זאת באמצעות אישום המבוסס על עבירות לפי סימן ו' לפרק י"א של חלק ב' לחוק העונשין, כלומר - באמצעות הפעלת המנגנון של "קבלת דבר במרמה".
♦ החשש הוא, כי כל עבירת מס באשר היא, הן במישור האזרחי (יתכן וגם במסגרת תכנון מס שמתברר בדיעבד כבלתי לגיטימי) ובמיוחד במישור הפלילי, ניתן יהיה לראותה פשוטה כמשמעה כ"קבלת דבר במרמה", מהטעם, כי מס שאמור היה להיות משולם לקופת המדינה, בסופו של יום מצא דרכו לכיסו של נישום פלוני. מכאן, היעלה על הדעת להעמיד לדין אותו נישום בעבירה על חוק איסור הלבנת הון? לרובנו מובן שלא, כך גם ברור היה למחוקק עת חוקק החוק והיה ער הוא להשלכות שתהיינה במידה ויבחר לכלול גם עבירות לפי פקודת מס הכנסה לאותה רשימה סגורה ומצומצמת של "עבירות המקור". כך גם עולה מהתכלית שלשמה חוקק החוק. כך גם יותר מברור לאור האספקטים של עקרון החוקיות כפי שהובאו לעיל. ואולם נראה, כי לרשויות האמונות על אכיפת החוק, לא נהיר הדבר כלל ועיקר, זאת הואיל ולאחרונה במסגרת מספר כתבי אישום שהוגשו כנגד נישומים בעבירות מס, מסיבה שאינה מובנת וברורה, כוללים אותם כתבי אישום המייחסים לנישום עבירות מס, שכאמור אינן כלולות במסגרת אותה הרשימה המצומצמת והסגורה של "עבירות המקור", גם אישומים מכח החוק דנן הבאים בחסותו של חוק העונשין במסגרת הלכאורית של "קבלת דבר במרמה".
♦ תופעה זו ויצירת הפתח הזה שמסתיים לא אחת בהרשעת אותם נישומים/נאשמים, עלולה להוביל למדרון חלקלק שסופו אינו ידוע. כמובן שלא לכך כיוון המחוקק.