חילוט רכוש לפי פסד"פ אגב הרשעה ביצוע עבירות לפי פקודת מס הכנסה

♦ ביום 03.12.2015, גזר בית משפט השלום בבאר-שבע מפי כב' השופט ד"ר י' ליבדרו, את דינו של מר שאקר אלרייאט, (להלן: "הנאשם") שהורשע על פי הודאתו אגב חתימה על הסדר טיעון. 

♦ מפאת החידוש שבפסק הדין ומכיוון שלדעתנו עשויה ההחלטה הנדונה לחרוג מעניינו הפרטי של הנאשם, יובא להלן טעם הפסק (רציו), ככל שזה נוגע לצו החילוט שיצא תחת ידו של בית המשפט. ייאמר כבר עתה שאין בשורות הבאות משום הבעת דעה או עמדה בנוגע לפסק דינו של בית המשפט, שכן זו תובא בגיליונות הבאים.

♦ כתב אישום המתוקן שהוגש לבית המשפט במסגרת הסדר הטיעון, ייחס לנאשם שעבד בשנים 2010-2012  (להלן: "התקופה הרלוונטית") כרופא שיניים עצמאי, שלוש עבירות של הגשת דו"ח כוזב לפקיד השומה לפי סעיף 220(2), שלוש עבירות של ניהול ספרי חשבונות כוזבים לפי סעיף 220(4) ושלוש עבירות של שימוש בערמה עורמה ותחבולה לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"). 

♦ בפסק דינו קבע בית המשפט שבתקופה הרלוונטית היו לנאשם הכנסות נוספות ממקור שאינו ידוע, עליהן היה חייב במס. בשל הימנעותו מלדווח על ההכנסות הנוספות, צבר הנאשם סכום של כ- 1,750,000 שקלים במזומן. הסכום האמור נמצא ונתפס אצל הנאשם, כשהוא מוחזק בתוך כדים שנקברו תחת רצפת הבטון של מחסן ביתו.

מלבד העובדה שהנאשם הגיש דוחות כוזבים וניהל פנקסים כוזבים, קבע בית המשפט שהסתרת הכסף בתוך כדים וקבירתם מתחת לרצפת הבטון של מחסן ביתו, נעשו במרמה, עורמה ותחבולה, וגם זאת בכוונה להשתמט ממס.

♦ בית המשפט גזר על הנאשם עונש של 12 חודשי מאסר בפועל, והטיל עליו קנס בסך של 50,000 שקלים או שלושה חודשי מאסר תמורתו. בנוסף קבע בית המשפט כי מקצת הכספים שנתפסו תחולט לטובת הקופה הציבורית, בהתאם להוראת סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: "הפסד"פ").

♦ ב"כ הנאשם טענו שאין בסיס חוקי לחילוט הכספים שנתפסו, בשים לב לעבירות המס שבהן הורשע ולכך שיסודות הוראת החילוט לפי סעיף 39 הנזכר לא מתקיימים. כן טענה ההגנה שעמדת התביעה הכללית ביחס לחילוט הכספים שנתפסו, מהווה שינוי רדיקאלי במדיניות הענישה, שכן מעולם לא חילטו כספים אגב ביצוע עבירות לפי פקודת מס הכנסה.

♦ לאחר שבחן כל אחת מטענות ההגנה, קבע בית המשפט בפסק דין ארוך ומפורט, שניתוח הוראת סעיף 39(א) לפסד"פ ויישומה על המקרה מלמדים שניתן לחלט באמצעותה את הכספים שנתפסו. בית המשפט ציין שהוראת החילוט שבסעיף 39(א) כוללת שלושה תנאים מצטברים, שכולם מתקיימים בעניין זה - ראשית, הנאשם הוא בעל הכספים שנתפסו; שנית, הכספים נתפסו לפי הוראת סעיף 32 לפסד"פ; ושלישית- וזהו גם העניין השנוי במחלוקת- שהרשעת הנאשם מתייחסת למעשה (הדגשה אינה במקור – מ.כ.) העבירה שנעשה בכספים שנתפסו, או לגביהם.

♦ בית המשפט הדגיש שהודאת הנאשם כי נקט בערמה ותחבולה בכך שהסתיר את הכסף, מגבשת מקיימת את התנאי האחרון שבהוראת סעיף 39 הנזכרת, לפיו מעשה העבירה נעשה בחפץ או לגביו. הובהר שעבירת הערמה והתחבולה לא באה לידי ביטוי אך באי הדיווח לרשויות המס, שכן עניינה גם במעשה שנעשה לגבי הכסף שנצבר, היינו הטמנתו מתחת לאדמה.

♦ משכך סבר בית המשפט שצבירת הכסף והסתרתו מהווים חלק מההשתלשלות העובדתית לגבי כל העבירות שבהן הורשע הנאשם (להבדיל מיסודות העבירות שבהן הורשע לפי סעיפים 220(2) ו- 200(4) לפקודה)., ועל כן הסך האמור הוא בר חילוט בהתאם להוראות פסד"פ.

♦ אשר לשינוי הנטען במדיניות התביעה הכללית ביחס לחילוט רכוש אגב ביצוע עבירות לפי פקודת מס הכנסה שבהן הורשע הנאשם, קבע בית המשפט כי לשאלת "הראשוניות" או לשינוי המדיניות ביחסה של התביעה הכללית יש לתת משקל, לכל הפחות, ביחס להיקף הנכסים שניתן לחלט. מכיוון שסמכות החילוט היא סמכות שבשיקול דעת, קבע בית המשפט שבעניין זה יש לפעול בהתאם ל- "עקרון ההדרגתיות", לאמור- עת שמבקשים להטיל רכיב עונשי שלא היה מקובל להטילו בגין אותן עבירות בעבר, יש לעשות זאת בהדרגתיות ולא באבחה אחת.

♦ במכלול השיקולים אליהם נדרש, נתן בית המשפט דעתו גם להליכים האזרחיים שהתנהלו בעניינו של הנאשם ביחס לאותו אירוע ולאותם כספים שנתפסו, בין היתר לעובדה שהנאשם הגיע להסדר עם רשות המסים לפיה ישלם סכום של 1,120,000 שקלים כנגד חוב המס שנוצר לו. בית המשפט הביע חשש מסוים לפיו אם רואים בחילוט פעולה שעניינה "הוצאת בלעו של גזלן מפיו" ולארכיב עונשי, אזי תיתכן סיטואציה מטרידה לפיה הסכום התפוס והחייב במס יחולט בהליך הפלילי וזאת במקביל לתשלום המס. דבר זה, הזהיר בית המשפט, עלול להוביל למיסוי עודף והתעשרות הקופה הציבורית מעבר לנדרש. סיטואציה זו יכולה להביא לתוצאות קשות נוספות דוגמת חילוט מלוא ההכנסות שנצמחו לנאשם (להבדיל מן ההכנסה החייבת) פעולה שבוודאי חורגת מ"הוצאת בלעו של גזלן מפיו" עד כדי ירידה ל"מיצי קיבתו", וכן למצבים מורכבים אחרים העולים לכדי פגיעה בלתי הדירה בזכות לקניין.

♦ על סמך כל השיקולים דלעיל ובהתחשב ביתר העונשים שגזר על הנאשם, קבע בית המשפט, בהחלטה ראשונה מסוגה, כי מתוך כל הכספים שנתפסו כאמור יחולטו 600,000 שקלים חדשים לטובת הקופה הציבורית.

בינואר 2016 הגיש הנאשם לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ערעור על פסק הדין.