מהו סכום המס המהווה "הסרת מחדל"

♦ ראובן ולוי הינם שותפים בעסק. שניהם סבורים, שאין הם צריכים לשלם מסים על הכנסותיהם, ולכן מחליטים שלא לדווח על הכנסותיהם למס הכנסה. יחד עם זאת, על מנת לוודא, שהרווחים בין שני השותפים מתחלקים באופן שווה, מנהלים הם הנה"ח מסודרת, אשר ממנה ניתן ללמוד על מחזור עסקאותיהם, ועל הוצאותיהם במהלך השנה. לאחר שרשויות המס גילו, כי השותפים מעלימים הכנסות, הוגש כנגדם כתב אישום. במסגרת ההליך הפלילי, הודו השותפים בכך, שהעלימו את ההכנסות המיוחסות להם בכתב האישום, הביעו חרטה כנה על מעשיהם ובכך חסכו את בזבוז זמנו של בית המשפט ושל רשויות התביעה. אך במסגרת ההליך האזרחי, פקיד השומה, לאחר שהפעיל  את שיקול דעתו, הוציא לשותפים שומה, אשר לטענת השותפים, סכום ההכנסות החייבות שנקבע בה הינו גבוה עשרות מונים מסכום ההכנסות החייבות שהעלימו בפועל. טענת השותפים, כי ניתן לדעת בדיוק כמה הועלם, מאחר שניהלו ספרים – לא התקבלה על ידי פקיד השומה, ולאחר שדן בהשגתם, החליט להוציא להם צו, והשותפים הגישו ערעור אזרחי על שומה זו לבית המשפט המחוזי. בחזרה להליך הפלילי - השותפים סברו, שעל מנת להיחשב כמי שהסירו את המחדלים, די בכך שישלמו לפקיד השומה את המס שהם סבורים שהועלם על מנת שייחשבו כמי שהסירו את המחדלים. יחד עם זאת, במעמד הטיעונים לעונש, טענה המדינה, כי השותפים לא הסירו את מחדליהם, מאחר שלא שילמו את המס המגיע מהם, כפי שחישב אותו פקיד השומה, במסגרת השומות לפי מיטב השפיטה שנקבעה על ידו.

♦ להסרת מחדלים חשיבות מכרעת, ואולי המכרעת ביותר לקביעתו של השופט הדן בהליך הפלילי לעניין חומרת העונש שיוטל על הנאשם. הפסיקה בנושא זה הינה חד משמעית, וההבדל בין העונש המוטל על נאשם שהסיר את מחדליו לבין העונש המוטל על מי שלא הסיר את מחדליו הינו רב. להסרת המחדל אף חשיבות לעניין הסכמתה של התביעה להגיע להסדרי טיעון עם הנאשם, ויתרה מכך – אף יכולה להוות מרכיב מכריע בהמרת כתב האישום בתשלום כופר. ברור לנאשם,  שכאשר פקיד השומה קובע את המס שעל הנאשם לשלם בגין מחדליו, יש בכך כדי להשפיע גם על חומרת העונש שלו יזכה בהליך הפלילי.

♦ מה מרחב שיקול הדעת שעל השופט בהליך הפלילי להפעיל במסגרת הבדיקה – האם הוסרו מחדלים? האם על בית המשפט להתחשב בדעתו של הנאשם, או שמא אין זה נכון שיתערב בשיקול דעתו של פקיד השומה האזרחי? ברור, שבית המשפט הדן בהליך הפלילי לא נועד לקיים דיון על השומות האזרחיות – הרי לכך יש את הליך הערעור בפני שופט בבית המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף 153 לפקודת מס הכנסה ולתקנות בתי משפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), התשל"ט–1978. ואם שיקול הדעת לבחינת שומתו של פקיד השומה נתונה אך ורק לבית המשפט הדן בערעורי מסים, האם, מקום בו הוגשו ערעור או השגה על שומת פקיד השומה - תוך תשלום המס שאינו שנוי במחלוקת - ייחשב הדבר כהסרת המחדל? ואם התשובה לכך הינה שלילית – האם ראוי לעכב את מתן גזר הדין עד להכרעתו של השופט הדן בערעור האזרחי, אשר ייקבע האם שומתו של פקיד השומה נותרת על כנה?

♦ ובכן, במספר פסקי דין נבחנה השאלה הזו, ונדמה, כי טרם הוכרעה באופן חד משמעי. כך, בפסק דין שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בע"פ 71245/00 ארטן עיצובים בע"מ נ' מ"י נקבע כי המערערת (הנאשמת) לא הסירה את המחדלים, וזאת למרות שטענה, כי הסכומים נשוא החש' שהוציאה לא נפרעו לה ומדובר בחובות אבודים, ואף מגיעים לה החזרים ממע"מ. ביהמ"ש קבע, כי אין מקום להתערב בסוגיה זו, ובמשמע, קיבל למעשה את עמדת המדינה, כי הקביעה האזרחית, שהנאשמת לא שילמה את המס המגיע ממנה, מהווה למעשה קביעה, כי הנאשמת לא הסירה את מחדליה, וזאת למרות, שסוגיה זו מצויה במחלוקת אזרחית בין הצדדים.

♦ לעומת זאת, בת"פ 2114/03 מ"י נ' צ'צ'קס בבימ"ש השלום בפ"ת, דובר על מוהל אשר לא דיווח על מלוא עסקאותיו, והעלים הכנסות והגיש דוחות כוזבים. הנאשם טען כי הסיר את המחדלים העולים מכתב האישום, אך המדינה טענה כי אליבא דפקיד השומה האזרחי, חייב הוא במס בשיעור של 8 מליון ₪, ואף הציגה תצהיר מטעם פקיד השומה לעניין חוב זה, המצוי בהליך של השגה. בית המשפט (כב' השופטת לב-און) קבעה, כי היא אינה מתכוונת להיכנס למחלוקת האזרחית בין הצדדים, וקבעה, כי הנאשם נחשב כמי שהסיר את מחדליו, ואף לקחה זאת בשיקוליה בעת גזירת עונשו.

♦ ואילו במסגרת ע"פ 40038/07, יובל מרדכי ואח' נ' מ"י בביהמ"ש המחוזי בי-ם, הורשעו הנאשמים, עפ"י הודאתם, בכך שלא דיווחו על עסקאותיהם משיווק ביצים, ואף לא טרחו להירשם במס הכנסה ובמע"מ. לטענת הנאשמים, הם הסירו את המחדלים, בכך שהגישו דוחות למס הכנסה, ושילמו את המס, על פי תחשיב שערכו, בהתאם לנתונים שצוינו בכתב האישום. המדינה טענה, כי הנאשמים כלל לא הסירו את המחדלים, שכן אליבא דפקיד השומה, חייבים הם בתשלום מסים גבוהים בהרבה מהסכומים ששילמו. ביהמ"ש של הערעור, נמנע מלהכריע בשאלת יתרת חובם של הנאשמים, וממילא קבע, כי הנאשמים שילמו מסים רק לאחר שהוכרע דינם בבימ"ש השלום, ולכן אין מקום להתחשב בכך.