אי הכרה בהוצאות מימון

♦ המערער עבד בשנות המס שבערעור (2000 ו-2001) כסוכן פירות וירקות. הכנסתו נבעה מעמלות תיווך שקיבל בגין תיווך תוצרת חקלאית בין ספקי ירקות ובין סיטונאי ירקות. המערער לא החזיק מלאי ובכל זאת דיווח על הכנסותיו על בסיס מצטבר. עד חודש יולי 1996 פעל המערער כעצמאי. מחודש יולי 1996 פעל המערער במסגרת חברה מוגבלת במניות, חברת יוחי שיווק תוצרת חקלאית בע"מ (להלן- החברה).
 
♦ ב-18.10.1996 נטלו המערער ורעייתו, הלוואה בשוק האפור הסכם ההלוואה (להלן: "ההסכם") נוסח כהסכם השקעה. נקבע, כי הסכום שהושקע יהא צמוד לשער הדולר אך לא פחות מסכום הלוואה בשקלים ביום חתימת ההסכם. עבור השקעתו, כך בלשון ההסכם, יקבל המשקיע או מי מטעמו, סכום חודשי של 22,500 ₪ בתוספת מע"מ.
 
♦ על אף שבוצעו תשלומים, למשל במהלך 1998, בני הזוג לא עמדו בהתחייבויותיהם על פי ההסכם. בהמשך לכך נחתם ביום 23.3.2000 הסכם נוסף, ומאחר והמערער ורעייתו לא עמדו בהתחייבויותיהם על פי ההסכם השני, נערך הסכם שלישי.
 
♦ לא יכולה להיות מחלוקת, כי ההסכם השלישי הוא תולדה של אי עמידת הזוג קוטין בהסכם השני, אשר נכרת בשל אי עמידתם בהתחייבויותיהם על פי ההסכם הראשון. משמע החוב המקורי של בני הזוג קוטין בא אל העולם בהסכם הראשון משנת 1996. הריבית, בשיעוריה המשתנים בהסכמים, נובעת מחוב זה. עם זאת, הוכח, כי המערער במהלך השנים 1996-1999 לא דרש בניכוי שום הוצאות ריבית בגין חובו זה. הדבר לא הוזכר בדו"חות, לא אודות ההלוואה ולא אודות ההוצאות שנגזרו ממנה. ההלוואה לא נשכחה מעם המערער באשר הוא מציין בהצהרת ההון ליום 31.12.1998 חוב תחת הפרק "רכוש והתחייבויות פרטיים". רק בשנת 2000, דורש המערער ניכוי הוצאות הריבית בגין חובו.
 
♦ בנסיבות אילו מצא המשיב כי כספים ששילם המערער בגין חובו לא שימשו אותו בייצור הכנסתו והם בבחינת הוצאה פרטית. על כן לא הותרו בניכוי.
 
♦ המערער טוען, כי מעצם הגדרתו של ההסכם משנת 1996 כ "הסכם השקעה" עולה טיבו העסקי במובדל מהאישי. עוד טען המערער, כי נטל את ההלוואה לשם סילוק יתרת חובות לספקים. אלמלא ההלוואה היה נעשה חדל פירעון ויתרות לספקים לא היו נפרעות.
 
♦ המשיב, לעומתו, טען, כי ממכלול העובדות לפיהם המערער לא דרש הוצאות ריבית בשנים 1997 ואילך עד לשנת 2000 וכן המערער רשם את ההלוואה במישור הפרטי כחוב בהצהרת ההון הרי שמדובר בהלוואה לצרכים פרטיים ומכל מקום לא שוכנע המשיב כי הוצאות המימון עומדות בתנאי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] התשכ"א–1967 (להלן: "הפקודה"), דהיינו כי הוצאו כולן ביצור הכנסתו של המערער.
 
ביהמ"ש המחוזי בת"א – כב' הש' מ. אלטוביה:
 
♦ כב' השופט מתעכב ארוכות על העובדה שהמערער לא רשם בספריו עד לשנת 2000, הן את ההלוואה עצמה והן את תשלומי הריבית בגינה. לדעת כב' השופט, אף אם שאלת הפרשות לקרן ההלוואה   תהא שנויה במחלוקת, הרי שתשלומי הריבית בין ששולמו ובין שקיימת התחייבות משפטית מפורשת לתשלומם, וודאי וודאי שהיו צריכים שיבואו לידי ביטוי בספרי העסק ובדו"חות החל משנת נטילת הלוואה. היות והמערער לא טען כי בתחילה נטל את ההלוואה שלא לצרכי העסק, אלא אף הוא מצביע על חובותיו לספקים כבר בשנת נטילת ההלוואה וכורך הוא את נטילתה עם חובותיו אילו ואף טוען, כי באמצעותה שילם את חובותיו, שואל כב' השופט מדוע אם כן, לא באה ההלוואה על תשלומי הריבית שלה לידי ביטוי בספרים ובדיווחים?
 
♦ לא נתקבל בסופו של יום, הסבר למחדלו זה של המערער (של אי רישום ההוצאה בספרים עד לשנת 2000), ובכך כשל הוא בהרמת הנטל המוטל עליו לשכנע, כי המדובר בהוצאה שהיא בייצור הכנסה.
 
♦ לפי ביהמ"ש, המשיב מציין ובצדק, כי המערער עצמו ראה ולו בשנת 1998 את ההלוואה כהלוואה פרטית באשר רשם אותה תחת התחייבויות פרטיות בהצהרת ההון שלו לסופה של אותה שנה. ב"כ המערער טען, כי המשיב נתפס בכך ל"זוטות" כלשונו ולטעות רישום. זאת לאור הצהרתו של המערער מעל דוכן העדים, כי ההלוואה נלקחה רק לשם צרכי העסק, לשם תשלום לספקים ואולם המערער לא הציג כל אישור מאת מי מהספקים באשר למועד פירעון חובו אליהם והסכומים המדוברים, על אף שנתבקש לעשות כן במהלך ההליך השומתי.
 
♦ ומסיים כב' השופט ואומר: "המערער לא הציג הסבר מניח את הדעת (או מתקרב לכך, אם יורשה לי) מדוע לא תבע את הוצאות המימון במועד שנוצרו אם שימשו אותו בייצור הכנסתו. כן לא נשא המערער בנטל לשכנע לגופם של דברים בדבר הקשר שבין נטילת ההלוואה לבין פעילותו בעסק ביצירת הכנסתו לרבות בקשר עם הסדרת חובותיו לספקים".
 
תוצאה:
♦ הערעור נדחה.
 
ניתן ביום: 6.1.2008
ב"כ המערער: עו"ד ע. גבריאל.
ב"כ המשיב:       עו"ד ע. שניצר אליעז.