ביהמ"ש העליון מבטל החלטת ועדת ערר

♦ תחילת הפרשה בשתי עסקאות שנערכו בין המערערים בשנים 93' ו- 94'. במסגרת העסקאות העביר המערער 1 לפנינת טל השקעות ובניה בע"מ (להלן: המערערת 2) מניות שהיו לו בחברות. העסקאות לא דווחו למנהל מס שבח. בשנת 99' דרש המנהל הצהרה על העסקאות. משלא נענה, הוציא למערערים שומות מס רכישה ומס שבח. המערערים השיגו על השומות, בטענה, כי החברות שבמניותיהן נעשו העסקאות, אינן איגוד במקרקעין, ולפיכך, העסקאות אינן חייבות בדיווח מס שבח ומס רכישה. המנהל דחה את ההשגות. על דחייתן הוגשו שלושה עררים אשר לא נדונו לגופם. במהלך השנים הגישו המערערים, בהסכמת המשיב, בקשות חוזרות ונשנות לדחיית מועד הדיון בעררים, אך ברוב המקרים נדחו הדיונים בשל סיבות שונות כגון מו"מ בין הצדדים. בהחלטתה קבעה ועדת הערר, כי נסיבות המקרה, אינן מצדיקות את דחיית הדיון. הוועדה קבעה, כי יש למחוק את שלושת העררים "וזאת מחוסר הופעה של העוררים", בהוסיפה, כי החלטתה מסיימת את ההליכים בשלושת העררים. ועדת הערר, לא פירשה בהחלטתה מהו הבסיס המשפטי מכוחו החליטה על מחיקת העררים שלפניה.
 
ביהמ"ש העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים – כב' המשנה לנשיאה א. ריבלין; כב' השופטת ע. ארבל; כב' השופט ד. חשין:
 
♦ בית המשפט קבע, כי סמכות המחיקה הרלוונטית בעניין זה היא זו שבס' 157 לתקנות. הגם שמדובר בערר, התקנה הרלוונטית איננה תקנה 450(3), העוסקת באי התייצבות המערער לדיון, משום שוועדת הערר היא למעשה הערכאה הראשונה המקיימת דיון משפטי בעניין (ראו ע"א 664/80 מנהל מס שבח נ' ברכה חביב בע"מ, פ"ד לז(3)). בעוד תקנה 450(3) מקנה לבית המשפט סמכות למחוק את הערעור שבפניו מיוזמתו הוא, תקנה 157(3), לעומתה, מתנה את המחיקה בנסיבות אלה בהגשת בקשת מחיקה או דחייה על ידי הנתבע. לאור דרישה זו של התקנה, ביטל בית המשפט העליון פסק דין של בית משפט מחוזי, שדחה את התביעה שבפניו על שום שלא הוגשו סיכומים, ודחה גם את בקשת התובע, שהוגשה בהסכמת המשיבה, לבטל את פסק הדין ולהאריך את המועד להגשת הסיכומים(ע"א 4727/99 חיים חדד נ' מועצה מקומית "מגדל"). במקרה שנדון שם עוסקת תקנה 160(ד) לתקנות, לפיה "דינו של בעל דין שלא הגיש כתב סיכומיו במועד הקבוע, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת". בית המשפט קבע, כי בנסיבות המקרה חלה תקנה 157(3), "שעל פיה רשאי בית המשפט בהעדר הופעה מטעם התובע למחוק את התובענה או לדחותה רק לפי בקשת הנתבע". בזה שונה נוסח תקנה 157(3) מנוסח תקנה 157(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, בנוסחן המקורי. נמצא, שבהעדר בקשת הנתבע לא היה בכוחו של בית המשפט לתת פסק דין (ראה ברע"א 7193/05 שמואל ליבאי נ' עפרה נלה מיוזם). אמנם, בשני המקרים מדובר היה באי הגשת סיכומים (תקנה 160(ד)) ולא באי התייצבות (תקנה 157(3)), אך בתי המשפט דנו שם מפורשות ומפורטות בדרישת תקנה 157(3). לעומת הסמכות המותנית בהגשת בקשת מחיקה (או דחייה) על ידי הנתבע, שהתייצב לדיון, הרי במקרה שבו שני הצדדים לא התייצבו לדיון, יש לבית המשפט סמכות למחוק את התובענה מיוזמתו (תקנה 157(1)). במקרה דנן, לא רק שהמשיבה לא ביקשה למחוק את העררים, אלא שעל פי הפרוטוקול גם לא הביעה תמיכה בכך. אף אם הוועדה מדגישה בהחלטתה את הדחיות "בלי סוף" בעררים, שלאחר חמש שנים לא הגיעו לכלל דיון בהוכחות, לא נראה שכיוונה להפעלת סמכותה על פי תקנה 156, למחוק את העררים מחוסר מעש. בית המשפט לא קיבל טענת המשיב, כי המחיקה במקרה זה יכולה היתה להתבצע מכוח "סמכותה הטבועה" של הוועדה, ללא קשר לאי עמידה בפרוצדורה זו או אחרת. התקנות מקנות לוועדה סמכות למחוק את הערר מחוסר מעש, מקום שהיא סבורה, כי הדברים הגיעו לידי כך (ראו ברע"א 8024/06 Dolphin Maritime Ltd נ' קרוז וורלד דיזנהויז בע"מ). מעבר לצריך, הוסיף בית המשפט, כי מן החומר שבפניו לא עולה, כי התנהלות המערערות הצדיקה את מחיקת העררים, שמשמעותה במקרה זה היא דחייתם. ההלכה בעניין דחיית תובענה עקב אי התייצבות התובע לדיון סוכמה על ידי השופטת נאור בהחלטתה בע"א 2722/06 גינות לאה בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ, לאמור: "אף כאשר התובע עצמו אינו מתייצב לדיון ימעט בית המשפט לנקוט בצעד של דחיית התובענה וכפי שנקבע בהקשר זה. הלכה היא, כי אי-התייצבות לדיון אינה מהווה, כשלעצמה, עילה לדחייה של התובענה, אלא בנסיבות חריגות ביותר". הרציונאל הוא, שלא בנקל ינעלו שעריו של בית המשפט בפני תובע המבקש סעד. יש לזכור, כי זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד. עוד קבע בית המשפט, כי לעולם אין לשכוח שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק.
 
התוצאה:
♦ הערעור התקבל.
 
ניתן ביום 6.4.2008.
ב"כ המערערים: עו"ד מ. גורפיין.
ב"כ המשיב: עו"ד ק. עטילה.