ביהמ"ש מקבל טענת התיישנות שומה כטענת סף

♦ המשיב טוען שטענת ההתיישנות הועלתה ע"י המערער שלא בתום לב, לאחר שהוא עצמו, באמצעות מייצגו, הודיע למשיב, כי ניתנה לו ההזדמנות להשמיע את כל טענותיו, וכי הוא מיצה את זכות הטיעון שלו. כך, שהמשיב יכול להתקדם להוצאת השומה. שורת ההיגיון והשכל הישר דוחים אפשרות שהמערער הסכים, כביכול, להוצאת השומה – בלא שידע מהו גובה המס שהוא יצטרך לעמוד בו.

 

♦ עמדת המשיב, הינה, כי הוכח בבירור שהמפקח הפקיד למשלוח בדואר רשום את נימוקי השומה, כמו גם את חישוב המס – בתאריך 29.12.10 – במסגרת התקופה להוצאת שומה לפי סעיף 145(א)(2) לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה"). בכך, סיים המפקח במועד את פעולתו בהוצאת השומה ושיגורה בדואר. מילים אחרות, בכך השלים המפקח את "הפעלת סמכויותיו" במלואן במסגרת המועד הקבוע בדין. הוכח גם, כי המערער ידע מהו סכום המס שהוא יידרש לשלם כשתוצא לו השומה, עפ"י "סימולציה" שנערכה ע"י המפקח למייצג.

 

♦ עמדת המשיב היא, כי המערער אינו רשאי לשנות מגירסתו במסגרת הערעור ולהעלות טענות שלא נטענו על ידו במסגרת ההשגה על כן, אין רלוואנטיות למועד המסירה של חישוב המס לידיו של המערער, אלא רק למועד המשלוח.

 

♦ המערער טוען בעדותו בביהמ"ש שקיבל בדואר רשום ביום 7.1.11 רק את נימוקי השומה, וביום 13.1.11 קיבל את חישוב המס. אלא שהמערער, לא הציג כל גירסה בפני ביהמ"ש באשר לקבלת חישוב המס. המפקח הסביר היטב, ועדותו לא נסתרה בחקירתו הנגדית, כי הוא שלח ב-29.12.10 את נימוקי השומה ואת חישוב המס – תדפיס ה- ISUG (ISUG"" הוא תדפיס שמופק ממערכת שע"מ).

 

♦ לטענת המערער, בניגוד לטענת המשיב, אין מדובר בחישוב שומה פשוט. שכן במהלך הדיון הוכח, כי עסקינן בשומת רווח הון מסובכת הכוללת בחובה מדרגות מס שונות על רווח הון ריאלי יחד זיכויים וניכויים למיניהם. חישוב "פשוט" שניסה לעשות המפקח אגב דיון ההוכחות, הביא אותו בסופו של דבר לתחשיב מס לתשלום של 800,000 ש"ח שעליו חזר 3 פעמים. לאמיתו של דבר, המס אותו התבקש המערער להשלים עמד על סך של כ-513,000 ש"ח בלבד. המחלוקת הראשונה היא מחלוקת מקדמית שעניינה טענת התיישנות שהעלה המערער. בנסיבות, המחלוקת השנייה התייתרה.

 

 ביהמ"ש המחוזי מרכז-לוד – כב' הש' ד"ר אחיקם סטולר:

 

♦ ביהמ"ש קבע, כי הפקודה קובעת, אפוא, את לוח הזמנים הבא: מעת שהגיש הנישום דו"ח שומה עצמית - נפתח מרוץ זמנים: אם בתוך שלוש שנים מתום שנת המס שבה נמסר הדו"ח לא הכין פקיד השומה שומה לפי מיטב השפיטה - יש מעין "אישור אוטומטי" של השומה העצמית. מרוץ זמנים דומה מתחיל מעת שהגיש הנישום השגה, רק שסד הזמנים במקרה כזה הוא שנה, דהיינו: אם בתוך שנה מיום הגשת ההשגה לא הגיע הפקיד להחלטה או להסכם עם הנישום – יש "אישור אוטומטי" של ההשגה (סעיף 152(ג) לפקודה; ר' סעיף 2 לפסק הדין בעניין ברע"א 429/12 יגאל דור און נ' מס הכנסה פקיד שומה (פורסם בנבו ביום 6.1.13 להלן: "עניין דור און").

 

♦ ביהמ"ש קבע, כי האירוע שעוצר את מרוץ ההתיישנות הוא כאשר השומה לפי מיטב השפיטה מועברת לידיעת הנישום. הרציונל הוא הפסקת מצב חוסר הוודאות בו נתון הנישום. שכן, עד להעברת השומה לנישום הוא במצב של חוסר וודאות שמסתיים עם העברת השומה. לא ניתן אפוא לקבל את עמדת המשיב לפיה העברת השומה לפקיד העוסק במשלוח דואר או העברתה לסניף הדואר או משלוח השומה יש בה כדי למלא אחר התנאי שהשומה הגיעה לידיעת הנישום. לא ניתן לומר בשום פנים ואופן ששומה שנמצאת בבית הדואר או בדרכה מבית הדואר לנישום וטרם נמסרה לו, היא שומה שהועברה לידיעת הנישום. במצב דברים זה הנישום – המערער, לא יודע שהשומה המתייחסת אליו הופקדה בדואר והוא נמצא עדיין במצב של חוסר וודאות. המערער, כמי שנטל השכנוע מוטל על כתפיו, הוכיח שעד ליום 31.12.10 השומה לפי מיטב השפיטה לא הועברה לידיעתו. כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות צריך פקיד השומה להראות שהשומה הועברה למערער לפני המועד הקבוע. בנוסף לכך, לא שוכנע ביהמ"ש שהמערער או מייצגו, ידעו על שיעור השומה מתוך סימולציה שנערכה בעת הדיונים, או מתוך התבוננות במחשבו של פקיד השומה. כך גם לא שוכנע שחישוב השומה הוא עניין טריוויאלי וניתן להגיע אליו על דרך חישוב אריתמטי פשוט. התוצאה היא שהמערער הרים את הנטל והוכיח שהשומה הועברה לו לאחר 31.12.10 ומנגד לא עלה בידי המשיב להזים את ראיותיו של התובע ולהראות שהשומה הייתה ידועה למערער לפני 31.12.10. לפיכך, נקבע שדין טענת ההתיישנות להתקבל על הסף.    

 

♦ לבסוף, ביהמ"ש מתח ביקורת על התנהלות המשיב שעניינה הוצאת צווים "בשעות האחרונות" סמוך לתום תקופת ההתיישנות. מדיניות זו של הליכה על הסף גורמת לבזבוז זמן ומשאבים יקרים, הן של הצדדים והן של ביהמ"ש ותוצאתם בכל מקרה של ספק צריכה לפעול לטובת הנישום וכנגד רשויות המס.

♦ הערעור התקבל על הסף. בעקבות ביקורתו של ביהמ"ש  על התנהלות המשיב הוטלו על המשיב הוצאות של 25,000 ש"ח.