ביטול שומת מס רכישה

♦ ב– 1/1/95 נכרת הסכם מכר בין העוררים לבין חברה קבלנית (להלן: "החברה") לפיו מכרה החברה לעוררים דירה בבניין מגורים שהיא עמדה לבנות. על מכירה זו לא הוגש למשיב תצהיר. ב– 3/3/95 נכרת הסכם נוסף בין העוררים לבין החברה למכירת דירה נוספת הנמצאת גם היא באותו בניין. ב– 9/3/95 הוגשה למשיב הצהרה על מכירה זו. ב– 16/4/96 הודיעה החברה לעוררים על ביטול ההסכם שנכרת ב– 3/3/95 בשל אי עמידתם בהתחייבויותיהם החוזיות והוסיפה, כי הכספים ששולמו על פי הסכם זה ייזקפו לזכות חובם על פי ההסכם מה– 1/1/95 שאותו אין החברה מבטלת. ב– 8/7/96 הוגש למשיב תצהיר על ביטול המכירה לפי ההסכם מה– 3/3/95. ב– 18/8/96 אישר המשיב את ביטול העסקה על פי ההסכם מה– 3/3/95. הסכם המכירה מה– 1/1/95 לא בוטל והמחלוקת נסבה בחיובם של העוררים בתשלום מס רכישה בגין עסקה זו. בין העוררים כתובעים לבין החברה ובנק לאומי למשכנתאות בע"מ, הנתבעים, התקיימו הליכים משפטיים אשר הסתיימו בהסכם פשרה.
 
ועדת ערר (חיפה) – כב' הנשיא (בדימוס)  מ. סלוצקי, ג. יחזקאלי-גולן, רו"ח, א. שניאור עו"ד:

♦ בהסכם הפשרה הוקנה לכונסי הנכסים שיקול דעת בלעדי למכור את זכויותיהם של העוררים בדירה שרכשו על פי ההסכם מה– 1/1/95. המכירה נועדה לפירעון חובם של העוררים והיה אם תיוותר יתרה, היא תועבר לכיסוי חובם של העוררים לבנק. הדירה נמכרה במחיר של 310,000 $, שלא הותיר יתרה כלשהיא על פי הסכם הפשרה. סעיף 9 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח מכירה ורכישה תשכ"ג–1963 (להלן: "החוק") קובע, כי במכירת זכות במקרקעין יהא הרוכש חייב במס רכישת מקרקעין. הסכם מחייב לרכישת דירה מהווה מכירה על פי הגדרתה בסעיף 1 לחוק. יום המכירה הוא יום כריתת הסכם המכר. לפי סעיף 73(ג) לחוק, על רוכש הזכות במקרקעין למסור למשיב לפי בחירתו הצהרה תוך 30 יום מיום הרכישה שבה יפרט את הזכות שרכש ואת התמורה בעדה או שומה עצמית תוך 50 יום מיום הרכישה שבה יפרט את הזכות שרכש, את התמורה בעדה ואת סכום מס הרכישה המגיע ודרך חישובו. כשלא ניתנה הצהרה כאמור, מוסמך המשיב לפי סעיף 82 לחוק לערוך שומה לפי מיטב השפיטה, לאחר שדרש ממי שחייב בתשלום המס מסירת הצהרה ולא נענה. שומה שהוצאה על ידי המנהל ללא דרישה מוקדמת למסירת הצהרה בטלה. יחד עם זאת, המשיב יכול להוציא שומה חדשה לאחר בקשת הצהרה (ראה פרופ' הדרי: מיסוי מקרקעין כרך ג' מהד' שניה ס' 15.57 בעמ' 209). על אף ביטולה של עסקת מכר הדירה על פי ההסכם מה– 3/3/95 שלגביה הוגשה הצהרה, ערך המשיב בטעות שומה לגביה ואף נקט בהליכי גביה נגד העורר. משהתבררה הטעות הביע המשיב התנצלות על עוגמת הנפש שנגרמה לעוררים. המשיב חזר על טעותו בשגרו לעוררים דרישה למתן הצהרה המתייחסת לרכישת הדירה לפי הסכם מה– 3/3/95 שבוטלה ב– 13/8/96 במקום לרכישת הדירה מה– 1/1/95. בהחלטת המשיב מה–16/2/06, בהשגת עוררים מה– 24/2/05 הוחלט לבטל את החיוב בשומה לגבי המכר שבוטל נשוא ההסכם מה– 3/3/95, ולהוציא דרישה להצהרה על פי סעיף 82 לחוק לגבי פעולת הרכישה מיום 18/12/94. סביר להניח, כי הכוונה לעסקת הרכישה לפי ההסכם מה– 1/1/95 שנותרה עסקת המכר היחידה של החברה עם העוררים, שלגביה לא הוגש תצהיר, ועל פי סעיף 82 לחוק, היה צורך בדרישה מוקדמת להגשת תצהיר לפני עריכת השומה. על כל פנים, הדרישה להצהרה שהוצאה לעוררים ב– 2/4/06 התייחסה בטעות לרכישת הדירה על פי החוזה מה– 3/3/95. במקרה דנן, לא הוכחה הוצאת דרישה מוקדמת להגשת הצהרה לגבי עסקת המכר על פי החוזה מה– 1/1/95, כך שאין מנוס אלא לבטל את השומה שהוצאה לעוררים. באשר לטענת ההתיישנות שהעלה ב"כ העוררים קבעה הוועדה, כי מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל מיום שהתגלה למשיב אירוע המס. באי הגשת הצהרה כמצוות החוק, העלימו העוררים את עובדת רכישת הזכויות בדירה על פי ההסכם מה– 1/1/95. המסקנה היא, כי מיום שנולדה עילת המס כשנודע למשיב על אירוע המס, טרם חלפה תקופת ההתיישנות.
 
♦  התוצאה
הערר התקבל והשומה בוטלה. כמו כן, חוייב המשיב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח.
ניתן ביום: 10.4.08.
ב"כ העוררים: עו"ד א. כספי.      

ב"כ המשיב: פרק' מחוז חיפה – אזרחי.