הועדה: נסיבות בהן אין אישור להארכת מועד לתיקון שומה

 

♦ בפברואר 1991 רכש מר יונתן מיניס (להלן: "העורר") זכויות במקרקעין הנמצאים בחדרה (להלן: "הנכס"). העורר לא דיווח על עסקת הרכישה במועד. בדצמבר 1996 מכר העורר את זכויותיו בבית אשר נבנה על ידו על הנכס. בין הצדדים לעסקה התגלע סכסוך משפטי ובספטמבר 2003, במסגרת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין על ידי ביהמ"ש המחוזי בתל אביב-יפו, הוטל על בא כוחם (דאז) של הרוכשים, עו"ד אבי דובין, לדווח למנהל מיסוי מקרקעין רחובות (להלן: "המשיב") על העברת הנכס מהעורר לרוכשים. בדצמבר 2003 דיווח עו"ד דובין על העסקאות בשמו של העורר. על דיווח זה הוחתם העורר. בדיווח לא התבקשה הכרה בהוצאות הבניה אשר הוציא העורר בזמן שהקים בית מגורים על הנכס הנרכש. במרץ 2004 הוציא המשיב שומות מס שבח ומס רכישה. העורר נמנע מלשלם חובו בהתאם לשומות אלו. בשנים 2009-2010 ננקטו הליכי הוצל"פ כנגד העורר ובמהלכם ביקש המשיב לגבות את חובותיו מנכס נוסף הנמצא בבעלות העורר. ביוני 2011 פנה עו"ד דובין בבקשה לתיקון השומות (להלן: "הבקשה"), וזאת בעקבות החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א שהורה לו להמשיך בהליך העברת הנכס ע"י הרוכשים ובהתאם להסכם המכר משנת 1996. בינואר 2012 דחה המשיב בקשת תיקון השומה וכחמישה חודשים לאחר מכן הנפיק המשיב דרישה לתשלום מס שבח כולל הצמדה, ריבית וקנסות.

 

♦ לטענת העורר, על הועדה לחרוג מן הכללים המקובלים עקב תחושת אי הצדק אשר עולה מן האירועים. המשיב נמנע במשך כ-7 שנים מלנקוט הליכי הוצל"פ מה שהביא לריביות וקנסות בממדים בלתי סבירים. עוד נטען, כי המשיב נמנע מלקבל את תחשיבי העורר ביחס להוצאותיו לבניית הנכס, בניגוד לעקרון היסוד המחייב תשלום מס אמת. בנוסף, נטען, כי יש להתייחס לתשובת מנהל משרד המשיב אשר בגדרה לא ננעלה הדלת בפני תיקון השומה כאל הסכמה להארכת מועד ע"פ ס' 85 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963 (להלן: "החוק").

 

 ♦ לטענת המשיב, העורר לא דיווח על עסקת הרכישה משנת 1991 ועסקת המכר משנת 1996. במסגרת דיווחו של העורר, הוא נמנע מלדרוש הכרה בהוצאות הבניה. נטען, כי המועד הקבוע בס' 85 לחוק לפתיחת שומות - 4 שנים, הינו מועד מהותי אשר נועד לאזן בין הצורך לגביית מס אמת מחד, והכרה בצורך בסופיות ויציבות השומה, מאידך, הסמכות להאריך מועדים מעבר לתקופה של 4 שנים קבועה בס' 107 לחוק והיא נוגעת אך למישור הפרוצדוראלי ולא במישור המהותי, כבערר זה. עוד נטען, כי העורר נמנע מתשלום חובו אף לאחר שהוגשה בקשה לתיקון השומה. לבסוף נטען, כי העורר לא השכיל להוכיח את הוצאות הבניה בדרך ראויה.

 

 

♦ מניתוח האירועים מצאה הועדה, כי הבקשה לתיקון השומה הוגשה בדרך פגומה מבחינה טכנית. הבקשה הוגשה על רקע איחור של כ-20 שנה ממועד רכישת הנכס, כ-15 שנה ממועד מכירת הנכס ולאחר חלוף למעלה מ-5 שנים מעת הוצאת השומות על ידי המשיב. הבקשה וכן ערר זה הוגשו על ידי העורר על רקע הליכי הוצל"פ שננקטו כנגדו על ידי המשיב ובניסיון מצדו של העורר להקטין את חובו למשיב, במטרה למנוע עיקול על נכס נוסף אשר נמצא בחזקתו של העורר.

הועדה קבעה, כי הבקשה נסתמכה על פרשנות מוטעית לאחת מתשובות המשיב, כהרשאה לפתיחת השומה. השתלשלות הדברים הוליכה את הועדה למסקנה, כי העורר נגרר בעל כורחו אל ההליך העומד בפניו, ורוממות תשלום מס אמת אינו עומד ביסוד הערר. בשל האמור, לא ראו חברי הועדה כל פגם בשיקול דעתו של המשיב המושתת על אדני החוק ושיקול דעת סביר.

צויין, כי החובה לתשלום מס אמת אינה חובה המוטלת בלעדית על המשיב אלא חובה המוטלת אף על כתפיו של העורר.

 

♦ יו"ר הועדה, כב' השופט בנימין ארנון הביע הסכמתו להחלטה ומצא לנכון להוסיף כי סע' 85(א) לחוק קובע דין מהותי של התיישנות השומה לאחר חלוף 4 שנים ממועד הוצאתה, ומגביל את סמכותו של המשיב מבחינת המועד לתקן שומה. יתרה מזו, סמכות זו הוגבלה אף היא ל-3 מקרים- חריגים בלבד. מאחר שמדובר במועד מהותי וספציפי, כב' השופט ארנון סבר כי לא ניתן לשנותו באמצעות "סע' סל" דוגמת סע' 107(א), הקובע כי למשיב סמכות כללית להורות על הארכת מועדים. נוכח מסקנתו זו, דין הערר להידחות מהטעם שלמשיב כלל לא הוקנתה הסמכות לקבל את בקשתו של המשיב לתיקון השומה מאחר שהוגשה בחלוף התקופה בת 4 השנים. כב' השופט ארנון סיכם וקבע כי בנסיבות העניין, גם ע"פ גישת הפסיקה המאפשרת מתן אורכה להגשת בקשה לתיקון שומה בחלוף 4 שנים ממועד הוצאתה, אין מקרה זה נמנה על אותם מקרים חריגים בהם יש הצדקה ליתן אורכה.

 

♦ הערר נדחה הן בשל העובדה שהעורר לא הציג סיבה העשויה להצדיק את הגשת הבקשה והן בשל הקושי הראייתי שנוצר בשל חלוף הזמן, הן בשל חוסר תום ליבו של העורר אשר התחמק מחובתו לדווח על העסקאות והן בשל התרשלותו של העור שלא ביקש הכרה בהוצאות הבניה הנטענות, גם לאחר שדיווח על העסקאות.

 

♦ הערר נדחה.