הוצאת צו – אי עמידה בזמנים

♦ החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, כב' השופטת ד. קרת-מאיר בשלוש טענות מקדמיות בדבר בטלות הצווים אשר עלתה במסגרת ערעור מ"ה:
א. הצווים הוצאו על ידי המשיב לאחר חלוף הזמן שנקבע לכך בפקודה:
ההשגה הוגשה במשרדי פקיד שומה ת"א 3, תוך ציון העובדה, כי היא מיועדת לפקיד שומה ת"א 4, ביום 8.2.04. לטענת המערער, יש לראות את ההשגה כהשגה שהתקבלה במשרדי פקיד שומה ת"א 4 באותו היום. משכך, ומאחר שחלפה למעלה משנה מאז המועד בו הוגשה השגתו (8.2.04) ועד למועד עריכת הצווים ושיגורם (ביום 10.2.05) - יש לראות בצווים כצווים שהוצאו על ידי המשיב לאחר חלוף הזמן שנקבע לכך בסעיף 152(ג) לפקודה. בתמיכה לטענה זו הפנה המערער לדברי כב' השופט אלטוביה בעמ"ה 1080/02 פרג'וס יעקב נ' פ"ש חולון. המשיב טען מנגד, כי ישנם פסקי דין הפוכים וכי המועד הרלוונטי הוא מועד ההגעה של ההשגה לפקיד השומה המטפל בתיק.
כב' השופטת מסכימה עם המערער בכל הקשור למועד רישום ההשגה, קרי מועד ההגשה לפקיד השומה תל אביב 3, אולם דוחה את טענת המערער להתיישנות, באומרה, כי הטענה היא טענה בלתי ראויה ויש בה משום חוסר תום לב של המערער עצמו, כיוון שנערכו מספר פגישות בשלב ב' והפגישה האחרונה אף נעשתה שבוע לפני הוצאת הצווים.
 
ב. הצווים הוצאו על ידי מי שהסמכתו להוציאם לא הייתה כדין על פי הפקודה:
לטענתו של המערער, מאחר והסמכתו של הפקיד שהוציא את הצווים לא הייתה כדין על פי הפקודה, אין הוא בבחינת "פקיד שומה" לעניין סעיף 152(ב) לפקודה. לכן, הצווים הוצאו על ידי מי שאינו מוסמך לכך. 
המערער הצביע על כך, שלפי הגדרת "פקיד שומה" בסעיף 1 לפקודה, שהוא סעיף ההגדרות, פקיד שומה הינו פקיד ששר האוצר הרשהו לשום לפי פקודה זו וכן "סגן פקיד שומה עוזר פקיד שומה או גובה ראשי שהמנהל (הנציב) הרשה אותם בכתב לשמש בסמכות פלונית של פקיד שומה לפי הפקודה".
לכן, לטענת המערער, על מנת שרו"ח דונסקי, אשר ערך את הצווים, יהיה מוסמך להוציאם, היה עליו להיות מוסמך בכתב על ידי הנציב. אולם, הסמכתו, כפי שפורסמה בילקוט הפרסומים, נעשתה על ידי שר האוצר ולא על ידי הנציב.
המשיב טען, כי מינוים של עוזרי פקיד שומה נעשה בפניה בכתב של הנציב לשר האוצר, המבקש משר האוצר למנות את האנשים הנקובים על ידו לתפקיד האמור. פניה זו הינה בגדר הרשאה בכתב של הנציב לכך, שהעובד ישתמש בסמכות המסורה לפקיד שומה עפ"י סעיפים 145 ו–150-152 לפקודה.
כמו כן, הוראת סעיף 229 לפקודה מתירה לשר האוצר למנות בין היתר"פקידים אחרים" לשם ביצוע הוראות הפקודה. מכוח הוראה זו, כמו גם מכח סעיף 34 לחוק יסוד הממשלה, רשאי שר האוצר לעשות שימוש בסמכותו זו.
ביהמ"ש מקבל לחלוטין טענתו של המשיב, כי נוסח פנייתו של המנהל (הנציב) אל שר האוצר, בבקשה למנות פלונים אלה ואחרים לתפקיד עוזרי שומה, יש לראותה כהרשאה שניתנה מטעמו לעשות שימוש בסמכות כאמור. עם זאת, בנסיבות העניין, אין בהתנהלות המתוארת משום פגיעה בערכי המנהל התקין, שכן נראה, כי אין מדובר בנטילת סמכות בפועל על ידי שר האוצר מידי הדרג המקצועי במשרדו, אלא כי הסמכות מופעלת באופן פורמאליעל ידי שר האוצר, כאשר שיקול הדעת בפועל בעניין האמור נשמר לחלוטין לדרג המקצועי.
לנוכח קיומה של הוראת סעיף 229 לפקודה, המעניקה לשר האוצר סמכות כה רחבה לביצועה של הפקודה, הרי מקל וחומר, אין פגם בנוהל בכל הנוגע למינוי עוזרי פקידי עזר. נוהל זה משמר, הלכה למעשה, את שיקול הדעת המקצועי של הדרג המקצועי במינוי, כאשר נראה כי הליך המינוי על ידי השר הינו טכני במהותו ובלא שהמנהל התפרק משיקול הדעת המוקנה לו בפקודה.
 
ג. קיום פגם בשומה, לנוכח העובדה שהמשיב העלהבהודעה המפרשת את נימוקי השומה טענה עיקרית בה כרוכות שאלות עובדתיות ומשפטיות:
טענה נוספת אשר הועלתה על ידי המערער הינה, כי הצווים בטלים מעיקרם עקב פגם בהליך השומתי. זאת לאור העובדה, כי טענתו הראשית של המשיב בהודעה המפרשת את נימוקי השומה אשר הוגשה לבית המשפט, לפיה מדובר בהכנסה מעסק - לא הועלתה בשלב ההשגה ואף לא בא זכרה בצווים.
מדובר בטענה אשר מבוססת על טענה עובדתית בדבר פעילות ענפה כביכול של המשיב בניירות ערך, אשר גם אותה העלה המשיב לראשונה בהודעת השומה. לטענת המערער, אין מדובר בטענה משפטית, אלא בטענה עובדתית חדשה, אשר ביחס אליה קובעת ההלכה, כי אין להתיר העלאת טענות עובדתיות חדשות בשלב הערעור. כך הוא גם הדין במקום שבו מדובר בטענות עובדתיות ומשפטיות השלובות זו בזו.
גם בנושא זה, קובעת כב' השופטת, כי על פי פסיקתו של בית המשפט בענין ועקנין לעיל, הרי שאופן סיווגה של אותה הכנסה מהווה שאלה משפטית ולכן רשאי היה המשיב להעלותה במסגרת נימוקי השומה.
 
התוצאה:
♦ הבקשה נדחתה.
 
ניתן ביום:16.03.08.
ב"כ המערער: עו"ד מ.טולצ'ינסקי.
ב"כ המשיב: פמת"א - אזרחי.