הוצאת שכר טרחת עורך דין ללא אסמכתא לא תותר בניכוי מהשבח

 ♦העוררים הם בעלים, במשותף עם אחרים, של מקרקעין בשטח של 6,350 מ"ר, בחלקה 114 בגוש 130020, בשכונת אבו-טור בירושלים (להלן: "המקרקעין"). העוררים מכרו את זכויותיהם במקרקעין בעסקת קומבינציה. המשיב הוציא שומות לעוררים, כל אחד לפי חלקו במקרקעין, והעוררים הגישו השגות בעניין ההוצאות שהכיר בהן המשיב. המשיב הכיר בהוצאות שכר טרחת עורך דין, בסכום כולל של 6.5% משווי העסקה בתוספת מע"מ. העוררים הגישו השגה נוספת בעניין קביעת שכר טרחת עורך דין, על פי אחוז מסוים משווי העסקה בהיותה קביעה שרירותית שאין לה קשר עם התשלומים ששולמו בפועל ע"י העוררים. המשיב נתן החלטה נוספת, לפיה הכיר בחלק מהסכומים ששולמו בגין שכר טרחה וקבע הכרה בסכום גלובלי בשיעור 8% משווי העסקה בתוספת מע"מ, על רקע זה הוגש הערר. העוררים ביקשו להכיר בשכר טרחת עורך דין בסך 469,950 ש"ח על פי חלקם בעסקה, בעוד שהמשיב הסכים לאשר ניכוי בסך 143,642 ש"ח המהווה כ- 8% משווי חלקם של העוררים בעסקה.

 ♦טענת העוררים, כי הפרשנות הנכונה של סעיף 39(1) ו- (7) לחוק מיסוי מקרקעין (להלן: "החוק") היא שיש להתיר ניכוי של כל ההוצאות שהוציא המוכר לשם השבחת המקרקעין, וכך יש לנהוג לגבי שכר טרחת עורך דין. ועוד, לטענת העוררים יש ללמוד זאת גם מהגמישות הנהוגה בפקודת מס הכנסה, בחלק ה' לעניין קביעת ההוצאות המוכרות בניכוי. העוררים גם מפנים להוראה 3 בפרק ד' "לחוק מס שבח" (נספח יב' לסיכומי העוררים), לפיו ניתן לכלול בסעיף 39(1) לחוק הוצאות בגין פעולות להשגת הקלה בבנייה, שינוי ייעוד מקרקעין, אגרות המשולמות לרשויות המקומיות ושכ"ט המשולם ליועצים מקצועיים וכיו"ב. לטענת העוררים - יש להתיר בניכוי את כל ההוצאות שהוצאו לתשלום שכ"ט עורך דין, ולא רק בגין פעולות משפטיות בלבד, ופירוש מצמצם כאמור לא יעלה בקנה אחד עם תכלית החוק.

המשיב, הכיר בהוצאות על בסיס תיעוד ואסמכתאות שהומצאו לו, אך לא הכיר בהוצאות שלא היה להן תיעוד. המשיב אף הכיר בהוצאה שהתיעוד לגביה לקה בחסר.

 

 

אין צורך לומר, כי נטל ההוכחה והשכנוע שההוצאה תותר בניכוי - מוטל על העורר הטוען להוצאה, הוא זה שצריך להראות כי ההוצאה נעשתה ומה היא המטרה שלשמה הוצא סכום ההוצאה ומועדה. בערר זה פירטו העוררים את ההוצאות שהם מבקשים להכיר בהן, בטבלאות, והם מבקשים כי הוועדה תכיר בכל ההוצאות שנכללו בטבלאות מבלי לפרט מה היא האסמכתא לגבי כל הוצאה שפורטה בטבלה, מעין "הצלבה" של ההוצאה והאסמכתא לגביה. הוועדה קבעה, כי אין להתבסס רק על הטבלאות שבסיכומים שאין בהם ציון של אסמכתא לגבי כל הוצאה, ונותרה בפנינו עמימות, לגבי הוכחת ההוצאות. ככל שטענת העוררים מתייחסת להוצאות ששולמו כשכר טרחה עבור הליכי השגה וערר לעניין חיוב במס שבח, קבע ביהמ"ש העליון בפסק דינו, כי קביעת הוועדה שאין להכיר בהוצאות אלה - תואמת את ההלכה הפסוקה שלפני תיקון מספר 55 לחוק, וכי אין להתערב בקביעתה (סעיף 12 לפסק הדין הרוב). משום כך, הוועדה דוחה את טענות העוררים בסיכומיהם, ככל שהן נוגעות להוצאות כאמור. הוצאות בקשר עם הליכים הנוגעים למס רכישה, זו הוצאה, אשר גם לפי פסק דין הרוב של בית המשפט - טעונה הוכחות של ממש ומטילה על העוררים נטל כבד של הוכחה. בכך לא עמדו העוררים, ולא הביאו כל ראיה כדי להראות ולהוכיח את ההוצאה הזאת. לפיכך, הוועדה, גם הפעם, דוחה את טענות העוררים לעניין זה. הוצאות בקשר עם הליכים הנוגעים למס רכוש, גם לעניין זה לא הביאו העוררים ראיות של ממש, מעבר לטבלאות שבסיכומים, ויש לדחות את טענות העוררים לגבי הוצאות שכ"ט עורכי דין בהליכים נגד רשויות מס רכוש. הוצאות בגין הליכי שומה מכרעת - היטל שבח, גם לעניין זה לא קיבלה הוועדה ראיות מעבר להצהרות כלליות, ולא קיבלה הסבר שצריך להניח את דעתה, כי ההוצאה אכן הוכחה והוסברה. עלן כן, היה על העוררים לשכנע את הוועדה לגבי סבירות ואמיתות כל הוצאה בהוכחות של ממש המגובות בחשבוניות, בקבלות ובאישורים, וזאת כדי להסיר מן הלב כל חשד וכל חשש לגבי אמיתותה של ההוצאה, שהופכת הוצאה שאיננה כלכלית - להוצאה בלתי סבירה בעליל. לעניין זה נדרשת הוועדה לעוצמת הראיות, ובהליך זה, כמו בהליך הקודם לא באו לפני הוועדה ראיות משכנעות. משום כך דין טענות העוררים בעניין ההוצאות שהוצאו מעבר לאלה שהוכרו נדחות. הוועדה קובעת כי ראיות של ממש לא הובאו בהליך זה של ערר שני, ונמצא כי העוררים, חזרו והעתיקו את טענותיהם שהובאו בערר הראשון, מבלי להוסיף להן ראיות של ממש. לאור האמור, וכעולה מן המקובץ – הוועדה דוחה את הערר.

 

 התוצאה:

♦הערר נדחה.