הטבות מיסוי הכנסות ממכירת אופציות

♦ מר חיים קיפל (להלן: "מערער 1")  ומר ג'ורג' פרויידנשטיין  הינם בעלי מניות ומנהלים בחברת AIG החזקות במשכנתאות (להלן: "החברה") מיום היווסדה. הון מניות החברה היה מורכב מ-10,000 מניות שהוחזקו עד לדצמבר 2012 באופן הבא: מערער 1 החזיק ב-520 מניות ומערער 2 החזיק ב-200 מניות. חברת UGC אשר נמצאת בבעלותה של חברת AIG GOLDEN החזיקה ב-8,210 מניות ויתרת המניות הוחזקו בידי אחרים. בשנת 2003 חתם המערער 1 על הסכם לוויתור על אופציות שהוענקו לו מהחברה ונערך בין הצדדים הסכם חדש ובו נקבע, בין היתר, כי החברה תעניק למערערים אופציות לרכישת 667 מניות למערער 1 ו-444 מניות למערער 2 אשר לא יוקצו לפני 1.10.03 ואורך חייהן יהיה למשך 10 שנים ממועד ההענקה. הענקת המניות תהיה במסלול רווח הון לפי הוראות סעיף 102 כנוסחו לאחר תיקונו במסגרת תיקון 132 לפקודה. בהמשך, מכרו המערערים את שטרי ההון ההמירים ומניות החברה המוחזקות על ידיהם לחברת UGC. כחודש לאחר מכן מכרו המערערים גם את האופציות שלהם. פקיד שומה ירושלים 3 (להלן: "המשיב") לא קיבל טענת המערערים כי מכירת האופציות חייבת במס בשיעור 25% הנקובים בסעיף 102 לפקודה וחייב אותם במס על הכנסתם ממכירת האופציות לפי סעיף 121 וסעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה, היינו מס שולי. עם זאת, המשיב קיבל טענת המערער 2 ביחס ל-66 האופציות הנותרות שהיו בידו ושטרם הבשילו עד ליום 1.1.03.

 

♦ לטענת המערערים, צווי השומה שנשלחו למערערים "התיישנו". לחילופין נטען כי אין מקום להתעלם ממימוש האופציות בשנת 2003 ויש לראות באותה שנה כ"שנה סגורה" שהמועד המאוחר ביותר להוצאות צווים לאותה שנה חל ביום 31.12.2007. בנוסף, נטען כי הקצאת המניות מחדש בשנת 2003 לא היווה עסקה מלאכותית ובכל מקרה נטל הראיה להוכחת קיומה של עסקה כזו רובץ לפתחו של המשיב. עוד נטען כי אין לראות במערער 1 כ"בעל שליטה" שכן היה קיים מנגנון חסימה שמנע ממנו להחזיק ב-10% או יותר ממניות החברה וגם לא הייתה לו זכות למנות דירקטור מטעמו.

 

♦ לטענת המשיב, הכנסתו של מערער 1 ממימוש האופציות חייבת במס שולי שכן האופציות הוענקו לו במסגרת עבודתו בחברה. ההקצאה בוצעה לפני 1.1.03 ולכן הוא אינו נהנה מהפחתה בשיעורי המס הקבועה בסעיף 91 לפקודה. בנוסף, מערער 1 היה "בעל שליטה" בחברה ולכן בכל מקרה שיעור המס החל עליו הוא שולי. בנוסף, נטען כי ההקצאה נועדה אך ורק לשם הפחתת מס, מבלי שהייתה לה תכלית כלכלית ממשית (עסקה מלאכותית). אותן טענות נטענו כלפי המערער 2.

 

♦ ביהמ"ש דחה את טענת ההתיישנות, בקובעו, כי לעניין התיישנות השומות, בהינתן כי תקופת ההתיישנות הקבועה בדין הנה עד סוף שנת 2011, הרי שאין בסיס לטענת המערערים, כי צווי השומה לא הופקו כדין במהלך תקופה זו. בשלב הבא, בחן ביהמ"ש הנכבד את נושא סיווגו של מערער 1 ב"בעל שליטה". לאחר בחינת מכלול אחזקותיו בהון החברה, חישוב הכולל את המניות ואת הזכות לרכוש מניות (אופציות) ו"מנגנון החסימה" שנכלל במסגרת תכניות האופציות, הגיע ביהמ"ש למסקנה כי יש לראות במערער 1 כבעל שליטה בחברה על כל המשתמע, כולל גם שיעור המס החל עליו לפי הפקודה. לעניין סיווגו של מערער 1 כ"בעל מניות מהותי", הגיע ביהמ"ש למסקנה כי ככל שמתחזקת ההנחה, כי מערער 1 הינו "בעל שליטה" בחברה, מקל וחומר ברור כי נכנס הוא גם בגדרי הגדרת "בכל מניות מהותי". בהמשך, קבע ביהמ"ש הנכבד, בהתאם למבחן מטרת העסקה לפיו יש לבחון לפי מכלול נסיבות העסקה ומטרותיה האם עומד ביסודה טעם מסחרי כלכלי ממשי, כי ממכלול הנסיבות והראיות ניתן להסיק כי המדובר בעסקה מלאכותית ולראות במימוש האופציות בשלהי שנת 2007, תחילת שנת 2008 אירוע מס בגין מימוש האופציות שהוקצו בשנת 1998 לפי "התכנית הישנה". לבסוף, קבע ביהמ"ש הנכבד כי לא ניתן להתעלם מהעובדה כי המערער 1 היה מודע לקיומו של קו גבול דק כחוט השערה, המבדיל בין מצב בו יוגדר כבעל מניות מהותי או כבעל שליטה, לבין המצב אליו ייחל של החלת ההסדרים שנועדו להביא להפחתת חבותו במס לפי סעיף 102 החדש. על כל נישום המבקש להגיע להסדר שומה מוסכם עם רשויות המס, חלה חובת גילוי ושיתוף פעולה רחבה, וחובה זו חלה גם על המערער 1. פעולה מכוונת ושיטתית של הסתרת מידע מהותי הקשור לאפיונו של הנישום ולשאלה כיצד יחולו דיני המס בעניינו, שומטת את הקרקע תחת הטענה כי המשיב מנוע מלעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 147 לפקודה. בסופו של יום דחה ביהמ"ש הנכבד את הערעורים על כל מרכיביהם. כמו כן, לאור המסקנות אליהן הגיע ביהמ"ש לעניין מלאכותיות העסקה, והואיל ומכירת המניות נעשתה בשנת 2007 ומימוש האופציות בוצע בחודש ינואר 2008, יש מקום לאמץ את שומתו העיקרית של המשיב לפיה יש לזקוף את כל ההכנסות בגין ביצוע שתי הפעולות לשנת 2007 ולנכות את ההכנסות ממימוש האופציות מההכנסות של שנת 2008 בהתאם.

 

הערעורים נדחו. ביהמ"ש הטיל על מערער 1 הוצאות בסך 150,000 ש"ח, ועל מערער 2 הוצאות בסך 75,000 ש"ח.