הכרה בעסקה למכירת "מוניטין" של מפיץ מוצר חסר ייחוד

 ♦  השאלה שנשאלה בערעור זה הינה: האם ניתן לייחס "מוניטין" למפיץ של מוצר כאשר מדובר ב"מוצר חסר ייחוד".

 ♦ המערערת חברת ברק (להלן: "ברק") עסקה כסוכנות להפצת גז בשביל חברת פזגז (להלן: "פז גז") באזור בני ברק והשומרון (להלן: "אזור ההפצה"), בשנת 1999 פרץ סכסוך בין ברק וסוכנויות הפצה נוספות לפזגז, בעקבותיו הודיעה פזגז לסוכנויות על הפסקת ההתקשרות עימן. בנוסף, קיבלה פזגז מביהמ"ש המחוזי בתל אביב צו מניעה זמני, הכולל בין היתר, בסעיף ז' התחייבות המורה לסוכנויות, לבצע את חובותיהן כלפי פזגז עם סיום הסכם ההפצה ולהעביר לידיה את כל חוזי הצרכנים ומסמכים נוספים.

♦ ביום 29.3.2001 חתמו פזגז וברק על הסכם לסיום הסכסוך ביניהן שכותרתו "הסכם לרכישת מוניטין ולסיום סכסוך" (להלן: ההסכם מ-2001). הסכם זה כלל, בין היתר, התחייבות של ברק לקיים את הוראות הצו הזמני שנתן ביהמ"ש המחוזי בהחלטת הביניים בעניין פזגז, לרבות סעיף ז' לעיל, (שביצועו עוכב בהחלטה לעיכוב ביצוע שניתנה בהליך של בש"א לביהמ"ש העליון). בהסכם זה הוסכם, בין היתר, כי עבור המוניטין וקיום מלוא ההתחייבויות תשלם פזגז לברק סך של 1,149,000$ (להלן: "הסכום").

♦ ברק דיווחה על מלוא הסכום כתשלום עבור מוניטין, כש-90% מתוך הסכום הינו עבור המוניטין שנצבר מיום היוולדה של חברה קשורה (חברת יואל קרול, של בעל השליטה בברק אשר עסקה אף היא בהפצת גז באזור ההפצה והיא חדלה מלפעול בשנת 1979 עם הקמתה של ברק) ו-10% עבור מוניטין שרכשה במסגרת הסכם הפצה עם חברת פז גז עליו דיווחה בדו"ח לשנת 1995 כי רכשה מוניטין מפז גז בשווי של 360,000 ש"ח (להלן: "הדו"ח מ-1995"). הדיווח על מלוא הסכום כתשלום עבור מוניטין, טרם תיקון 132 לפקודת מס הכנסה (2003), גרם לשיעור המס על מכירת מוניטין של 10%, בעוד שפזגז לא זכאית לניכוי פחת בשל הרכישה.

♦ פקיד השומה דחה את הדיווח של ברק וקבע לעניין הזכות שנמכרה בהסכם מ-2001 כי אין מדובר במוניטין אלא בזכות הונית, כשלעניין הדו"ח מ-1995 ציין פקיד השומה כי לא הוכח שנרכשו מוניטין מפזגז, והרישום בדיווח לא נבדק משום שלא הייתה לו נפקות לצורכי מס. על החלטת פקיד השומה ערערה ברק לביהמ"ש המחוזי.

  ♦ ביהמ"ש המחוזי בת"א קבע ביום 09.05.2012 בעמ"ה 1181/06, שניתן על ידי כבוד השופט מגן אלטוביה, כי לשם הכרעה בשאלה האם התמורה שקיבלה לפי סעיף 5 להסכם מ-2001 שולמה עבור מוניטין, יש לברר האם לברק היו מוניטין הניתנים להעברה ומה הייתה כוונת הצדדים בעת ניסוח ההסכם.

ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בשים לב לכך שמדובר במפיץ ולא בייצרן ובהסתמך על ברע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) (1990), שם נדונה השאלה האם למפיץ בלעדי (של עטים) ישנה עילה כלפי מפיץ מתחרה שתגן על בלעדיותו ותמנע הפצה מתחרה. ביהמ"ש המחוזי קבע שזכות הקניין במוניטין הינה של היצרן ולא של המפיץ. לפיכך, קבע ביהמ"ש המחוזי, כי אמנם סוכן רוכש מוניטין כסוכן, אך למוניטין אלו אין דבר עם המוניטין לשיווק הגז של פזגז באזור ההפצה.

♦ ביהמ"ש המחוזי הוסיף וקבע לעניין הדו"ח מ-1995, כי ברק רכשה מפזגז את זכות ההפצה ללקוחותיה של פזגז, ובכך אין משום רכישת מוניטין. ואין לכבול את פקיד השומה לאמור בדו"ח מ-1995 בדבר רכישת המוניטין שכן לא נקבעה קביעה פוזיטיבית לגבי האמור בו לעניין זה, לצורכי מס. ואמנם, אכן מכירתה של ברק כעסק חי והכללתה של תניית אי תחרות בהסכם מ-2001 מלמדים על מכירת מוניטין, אך בנסיבות העניין אין די בכך כדי להטות את הכף לטובת ברק.

♦  חברת ברק, פנתה בערעור לביהמ"ש העליון בטוענה, בין היתר, כי מדובר במוצר חסר ייחוד (גז) ולפיכך לזהות היצרן אין כל משמעות בעיני הלקוח בעוד שלזהות המפיץ נותן השירות יש חשיבות מכרעת. ברק נתנה גם סממנים המעידים כי מדובר במכירת מוניטין: הועברו מרשם הלקוחות וקווי טלפון; משרדי ברק נשכרו על ידי פזגז; ניתנה הודעה משותפת ללקוחות; נחתמה תניית אי תחרות וניתנו שירותי ייעוץ לפזגז; מכירת מוניטין מנוגדת לאינטרס המיסויי של פזגז, שכן המוניטין לא היו נכס בר הפחתה על פי הדין באותה תקופה.

 ביהמ"ש העליון בפסק דינה של כב' השופטת א. חיות, נ' הנדל, ו-ד' ברק-ארז:

   ♦ ביהמ"ש העליון קבע, כי בהסתמך על ע"א 5321/98 אינווסט אימפקט בע"מ נ' פקיד שומה תל-אביב 1, שם נדרש ביהמ"ש לשאלה מהן מוניטין וקבע, כי ההגדרה של מוניטין ותכליתה הינה שימור לקוחות קיימים, ובמקום בו המפיץ מוכיח כי המוצר מזוהה עימו ולא עם היצרן (ובבחינת סממנים כגון אלו שציינה ברק) אכן יש להתיר את סיווג העסקה כמכירת מניטין.

 ♦ למרות זאת, ביהמ"ש נמנע מלייחס את מלוא הסכום לרכיב המוניטין בעסקה, ראשית- היות ולפני שברק החלה להפיץ גז בשביל פזגז לא הייתה לפזגז דריכת רגל באזור ההפצה, כך שלא ניתן לטעון שברק רכשה מוניטין מפזגז כפי שנטעו בדו"ח לשנת 1995. שנית, וזה העיקר, נסיבות כריתת ההסכם, מלמדות כי במוקד ההסכם מ-2001 עמד הסכסוך שנתגלע בין פזגז ובין ברק.

 ♦ לסיום, ביהמ"ש קובע את חלק המוניטין על 25% וזאת על דרך האומדן על הצד הנמוך שלו, היות וברק נמנעה מלהביא ראיות לגבי חלקו של המוניטין בשל טענתה כי יש לייחס את מלוא התמורה בהסכם מ-2001 לרכיב המוניטין.

תוצאה:

♦ הערעור התקבל חלקית, המשיב חויב בהוצאות בסך 20,000 ש"ח.

ניתן ביום: 13.1.2015

ב"כ המערערת: עו"ד אמנון רפאל ועו"ד שלומי לזר.

  ב"כ המשיב: עו"ד עמנואל לינדר.