הספרים קבילים – ההכנסה לא

♦ בעת הרלוונטית ניהל המערער שני בתי קפה בעיר כרמיאל. באחד מהם הוא גם אפה דברי מאפה, אותם מכר, בין היתר, באמצעות בתי הקפה שלו. הוא דיווח על הכנסותיו בשנים 1999, 2000, 2001, אלא שהמשיב, בעקבות ביקורת שערך בבתי הקפה, מתוך בדיקת ספריו של המערער, וניתוח כלכלי שעשה לכל אלה, מצא, כי הכנסותיו המדווחות של המערער אינן סבירות, ולכן שם את הכנסותיו לפי מיטב השפיטה.

 

♦ בבניית השומה דלה המשיב נתונים מתוך ספרי המערער אודות רכישותיו. המשיב מצא נתונים אלה סבירים, ולכן בחר להיתמך בהם, כדי לבחון את סבירות הדיווח על ההכנסות. הרכישות נגעו לשתיה קלה, שתיה חמה, גלידות, וחומרי מאפה. חומרי המאפה נחלקו לשתי קטיגריות משנה, האחת - מוצרים קנויים (אותם כינה 'סמי בורקס'), והאחרת - חומרי מאפה מיוצרים (כגון טורטים ועוגיות).

 

♦ בשלב הבא קבע פקיד השומה את שיעור הרווח הגולמי ששימש אותו בבדיקת ההכנסה (הפדיון). ככל שהדברים נוגעים לשתיה קלה ולגלידות השווה פקיד השומה את עלות המכירה של כל מוצר (מתוך חשבוניות הסיטונאים), למחיר המכירה בפועל בידי המערער (מתוך נתוני הביקורת שנערכו בבית העסק). אשר לשתיה החמה ולדברי המאפה קבע פקיד השומה את שיעור הרווח הגולמי לפי ניתוח כלכלי שנעשה במחלקה הכלכלית. מתוך הנתונים הללו, משמע הוצאות עבור רכישות, מחד, ושיעור הרווח הגולמי, מאידך, גזר פקיד השומה את פדיון העסק.

מכאן בא ערעורו של המערער, ובו הוא מבקש לשכנע, כי אין לקבל את השומות שקבע המשיב, כי אם את דיווחיו שלו על ההכנסות.

 

ביהמ"ש המחוזי בנצרת - כב' הש' א. אברהם:

 

♦ בטרם נדרש השופט לגופו של העירעור, דן השופט באשר לחלוקת נטלי ההוכחה בין בעלי הדין בהליך בו יוצאת שומה לפי מיטב שפיטה כאשר ספרי המערער לא נפסלו על ידי המשיב. הכלל הוא, לפי דברי השופט, כי כמו בתובענה אזרחית, כך גם בתובענת מס, חל על המערער בערעור מס כלל היסוד, ולפיו 'המוציא מחברו עליו הראיה'. פועל יוצא מהחלה זו של כלל היסוד הוא, כי נטל ההוכחה מונח על כתפי הנישום. הכלל בא לידי ביטוי בהוראת סעיף 155 לפקודת מס הכנסה, שהוסיפה לצידו נטל שירבוץ על פקיד השומה, וכך היא מורה: "חובת הראיה כי השומה היא מופרזת תהיה על המערער; אולם אם המערער ניהל פנקסים קבילים, ... חייבים פקיד השומה ... להצדיק את החלטתם." על הנישום רובץ, איפוא, הנטל להוכיח, כי השומה מופרזת. אלא שמקום שפנקסי הנישום קבילים, כי אז מטיל המחוקק על פקיד השומה להצדיק את החלטתו, אף כי נטל השכנוע נותר רובץ לפתחו של הנישום, להוכיח את דבר מופרזותה של השומה.

 

♦ פועל יוצא מכל זה הוא, כי המחוקק, לדברי השופט, עשה חלוקה ברורה: על המשיב לעמוד בנטל השיכנוע, כי שומת המערער לא נכונה. במקרה שעמד בנטל ההוכחה הרי שאוטומטית שומתו של המשיב נחשבת כנכונה ומכאן, נטל ההוכחה להוכיח, כי שומתו של המשיב מופרזת, עוברת למערער.

 

♦ על המשיב לשכנע בחוסר הסבירות של ההכנסות המוצהרות של המערער, שאם יעשה כן, כי אז ירים את נטל ההצדקה הרובץ לפתחו. פער של 50%-60% בשיעורים בין המחזור המדווח לבין המחזור המתקבל מתוך ניתוח כלכלי, מצדיק דחייתם של דיווחים שמדווח הנישום, וקביעתה של שומה לפי מיטב השפיטה, וכשהחשבון שעליו נסמך המשיב מושתת על יסודות מוצקים, מוליך למסקנה, כי המשיב הרים את הנטל והצדיק את החלטתו שלא לקבל את דיווחי המערער על הכנסותיו, ולשומן לפי מיטב השפיטה.

 

♦ לא עלה בידי המערער להצביע על פגמים בשומה, כאלה שיובילו את בית המשפט להתערב בשיקול דעתו של פקיד השומה. ומוסיף ואומר השופט: "על דברים אלה אוכל להוסיף עוד, ואלה יהיו בחינת למעלה מן הדרוש, כי שומת המשיב נתבססה על יסודות מוצקים. כבר אמרתי למעלה דברים אחדים על הדרך המקלה (כלפי המערער) בה הלך המשיב בשומתו, דבר המצביע על כך, שלא שרירות לב היתה נר לרגלי פקיד השומה, כי אם היפוכו של דבר, זהירות רבה הוא נקט, שלא לומר הגינות יתר, כשהעדיף את הנתונים המקלים על פני אלה המחמירים עם המערער."

 

♦ השופט, בבואו לבחון את "טרוניות" המערער לגבי שומת המשיב, מתייחס בפסק הדין לכל טענה וטענה שמעלה המערער. אחת לאחת הוא שולל את טענות המערער תוך שהוא מדגיש את העובדה, כי המשיב הלך כל פעם לטובת הנישום בבואו לקבוע את אחוז הרווח הגולמי בבית הקפה. כך למשל,  לאחר שבחן המשיב את סוגי המשקאות שבחן, והגיע לרווח גולמי אליו הגיע, שנע בין 61% לבין 72% במשקאות השונים ובשנים השונות, בחר המשיב ברווח גולמי בן 60%, משמע, נהג עם המערער לקולא, מתוך זהירות. כך נהג בכל חישוב וחישוב.

 

♦ סוף דבר – לאור העובדה, כי המערער לא הציג שום חוות דעת מטעמו, בהתחשב בפער העצום בין המחזור המדווח למחזור המחושב בביקורת, ולאור העובדה, כי המשיב הלך לטובת המערער בכל חישוב וחישוב, מקבל השופט את עמדת פקיד השומה וקובע, כי המשיב עמד בנטל והצדיק את הוצאת השומה. לכן קבע את גובה השומה בהתאם לחישובי המחלקה הכלכלית של המשיב.

 

♦ הערעור נדחה.