העליון: חוק חופש המידע נסוג מול חיקוק פרטני

♦ המערער מייצג כעו"ד בעלי זכויות בבניין ברמת גן, אשר התקשרו עם יזם למימוש זכויות הבניה בבניין במסגרת תמ"א 38. כחלק מתניות העסקה – על הבעלים היה להגיש הצהרה למנהל מיסוי מקרקעין (בהתאם לסעיף 73 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963), שבגדרה היה עליהם לציין, בין היתר: את התמורה ששולמה על ידם במקור בעבור רכישת הזכויות ואת תאריך הרכישה.

♦ לאור העובדה שמרבית הבעלים לא שמרו ברשותם את המידע הנדרש, המערער החל בהתכתבות עם מנהל מחלקת שומת מקרקעין ועם המשיב בבקשה לקבל מהם את המידע הנדרש, מבלי לשלם אגרה, וזאת, לגישתו, בהתאם לזכותם של הבעלים לקבל מידע על אודות עצמם על פי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1988 (להלן: חוק חופש המידע, או החוק). במסגרת ההתכתבות האמורה נדחתה בקשתו של המערער ונטען, כי לאור האמור בסעיף 20 לחוק חופש המידע – על בקשתו של המערער לקבלת המידע הנדרש חלות הוראות תקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (אגרות בגין פעולות ושירותים), התש"ע-2009 (להלן: תקנות פעולות ושירותים אגרות), אשר מחייבות תשלום של אגרה בעבור קבלת המידע הנדרש – ולא הוראות חוק חופש המידע.

♦ המערער הגיש בקשה לפי חוק חופש המידע לביהמ"ש המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט ד' מינץ) מתאריך 9.3.2014          ב-עת"מ (י-ם) 21464-08-13 כדי שבית המשפט יוציא צו מלפניו המורה למסור לו את המידע מכח חוק חופש במידע. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו של המערער בקובעו, כי במקרים שבהם קיימות שתי דרכים לקבלת מידע, קרי הן לפי חוק חופש המידע והן לפי חיקוק אחר– ניתן לפעול על פי מסלול אחד בלבד (הוא המסלול המוסדר בהוראת החיקוק הפרטנית). ומכאן ערעורו לביהמ"ש העליון.

♦ לטענת המערער, ביהמ"ש המחוזי שגה כאשר קבע כי במקרים שבהם קיימות שתי דרכים לקבלת מידע, מועדף המסלול המוסדר בהוראת החיקוק הפרטנית. לשיטתו של המערער, כאשר קבלתו של המידע הנדרש מוסדר גם במסגרת חוק חופש המידע וגם במסגרת תקנות פעולות ושירותים אגרות, הרי שהוא רשאי לבחור באפיק המועדף עליו לצורך קבלת המידע. מה גם שדברי החקיקה הפרטניים חוקקו מאוחר יותר.

♦ לתפיסת המשיב, אין להסיק שסעיף 20 לחוק חופש המידע נועד לחול אך ורק על דברי חקיקה שהיו קיימים ביום כניסתו של החוק לתוקף, אלא יש ללמוד מלשונו ותכליתו של הסעיף, כי הוא חל גם ביחס לחיקוקים מאוחרים יותר. מעבר לכך, המשיב גרס, כי חוק חופש המידע איננו גורע מההסדר שנקבע למסירת מידע על פי תקנות פעולות ושירותים אגרות, ולכן על המערער לשלם אגרה, כקבוע בתקנות האמורות, כדי לקבל את המידע הנדרש ביחס לעסקאות שקדמו בזמן לשנת 1983.

ביהמ"ש העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים בפני- כב' הש' חיות, מלצר, הנדל:

♦  ביהמ"ש העליון דחה את ערעורו של המערער,  בקובעו שהמחוקק בחר שלא להגביל את תחולתו של סעיף 20 רק ביחס לחיקוקים קיימים עובר לתחילתו של החוק, אלא הביע את רצונו להחיל את הסעיף על כל חיקוק ספציפי המסדיר את אופן גילוי המידע, אפילו זה התקבל לאחר מועד תחילתו של חוק חופש המידע.

♦ ביהמ"ש קבע, כי יש להחיל את הוראת סעיף 20 לחוק ביחס לכל דבר חיקוק בהתאם לסעיף, יהיה מועד כניסתו לתוקף אשר יהיה. להשלמת התמונה, ציין ביהמ"ש, כי המונח "חיקוק", אשר מופיע בסעיף 20 הנ"ל, מוגדר בסעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 כ"חוק או תקנה".

משכך קבע ביהמ"ש העליון, כי מהאמור עולה, שחוק חופש המידע איננו נועד לגרוע מכל חיקוק ספציפי (חוק, או תקנות), שמסדיר את אופן גילויו, או מסירתו של מידע בדרך אחרת. משמעות הדבר היא שבמקרים שבהם קיימת התנגשות בין חוק חופש המידע, או תקנות מכוחו, לבין דבר חיקוק פרטני "המחייב, המתיר, האוסר או המסדיר באופן אחר גילוי או מסירה של מידע שבידי רשות ציבורית" – יש להעדיף את הוראותיו של החיקוק הפרטני על פני חוק חופש המידע, או תקנות מכוחו. המסקנה האמורה אף עולה בקנה אחד עם הכלל לפיו הוראת דין ספציפית גוברת על הוראת דין כללית.

♦ ביהמ"ש העליון קבע, כי אין חולק שהמידע הנדרש מוסדר הן במסגרת חוק חופש המידע והן במסגרת תקנות פעולות ושירותים אגרות. על פי חוק חופש המידע– על המשיב לאפשר למבקש גישה למידע מסוים הנזכר בחוק בחינם, בעוד שתקנות פעולות ושירותים אגרות מחייבות שהמערער, הפועל, לטענתו, בשם הבעלים, ישלם אגרה בעבור המידע הנדרש (תקנה 1(1) לתקנות פעולות ושירותים אגרות). עפ"י ביהמ"ש, לא ניתן ליישב בין הוראות החיקוקים הנ"ל באופן שמציע המערער, משום שההוראה המורה על מסירת מידע מסוים בחינם (כפי שנקבע בחוק חופש המידע, או מכוחו), גורעת בהכרח מתוקפה של ההוראה המחייבת תשלום של אגרה עבור המידע הנדרש (כמוסדר במסגרת תקנות פעולות ושירותים אגרות). זאת ועוד – מתן אפשרות למבקש המידע לבחור את המסלול המועדף עליו בהקשר זה ירוקן מתוכן את תקנות פעולות ושירותים אגרות, שכן אותו מבקש יעדיף תמיד את המסלול שאיננו כרוך בתשלום אגרה. בכך תישלל מהרשות היכולת לגבות ממי שמבקש עיון במסמכים – כספים שנועדו לכסות את העלויות הכרוכות באחסון ובשמירת המידע הישן, במציאתו ובאיחזורו הידני.

תוצאה:

♦ הערעור נדחה.

ניתן ביום 9.3.2015

ב"כ המערער: עו"ד משה הר שמש

ב"כ המשיב: עו"ד מוריה פרימן