העליון: פטור לנכה לא חל במקרה ששכרו מופרז

♦ המערער הוא מנהל ובעל שליטה בחברת תבניות במשיכה בן עוז בע"מ. החל משנת 1993 עובדת רעייתו של המערער בחברה, והחל משנת 1995 גם בנו. במהלך שנת 1998 נפגעה ראייתו של המערער בעין שמאל, ובמהלך השנים 2002-2000 המשיך מצבו הרפואי להידרדר ובחודש פברואר 2002 נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 97.79%, החל מיום 18.12.98. בהמשך לכך ביקש המערער פטור ממס על מלוא הכנסתו המדווחת מהחברה בשנים 2004-2000 בהיותה הכנסה מיגיעה אישית בהתאם לסעיף 9(5) לפקודה.
פקיד השומה קבע, כי ביחס לשנים אלה יש להעמיד את שכרו של המערער שהתקבל מיגיעה אישית, בגובה השכר שנטל מהחברה בשנת 1999, ולא ליתן פטור ממס על מלוא ההכנסה המדווחת. נקבע, כי הכנסותיו שמעבר לסכום זה הן "הכנסה אחרת" החייבת בשיעור מס של 50%, ולחילופין מהוות דיבידנד, וימוסו ככאלו.
♦ לטענת המערער, קביעת ביהמ"ש, כי אינו זכאי ליהנות מפטור על מלוא השכר אשר שולם לו, מתעלמת מן העובדה שבמהלך השנים אשר קדמו לקביעת נכותו, נהג למשוך את רווחי החברה בצורה של שכר עבודה ודיבידנד. נטען, כי אילו בחן בית המשפט את הסכומים שניטלו ע"י המערער בשנים 2004-2000 בהשוואה לממוצע הסכומים שניטלו על ידו לאורך השנים, היה מוצא, כי המערער נהג למשוך את מרבית רווחי החברה גם טרם קביעת נכותו.
♦ לטענת המשיב, על נישום המבקש להיכנס לגדרו של הפטור להראות, כי הוא "יגע" בהשגת ההכנסה, וכי מלוא ההכנסה שבגינו מבוקש הפטור נובע "מיגיעתו האישית", שאם לא כן יינתן לנכה פטור בשיעור הגבוה מזה שביקש להעניק לו המחוקק ובניגוד לתכליתו של הסעיף. הודה המערער, כי הגידול בקביעת שכר עבודתו נעשה מטעם אחד ויחיד, והוא הרצון ליהנות ממירב הפטור.
♦ פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי- ביהמ"ש המחוזי קיבל בחלקה השגת המערער. נקבע, כי נוכח היעדרויותיו התכופות של המערער מעבודתו, העובדה שפעילות החברה לא גדלה בשנים נשוא הערעור, והעובדה שהמערער העביר סמכויות לבנו- יש לקבל את עמדתו העקרונית של המשיב, כי המשיכה העודפת של רווחי החברה אינה תוצר של יגיעה אישית.
 
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים –המשנה לנשיאה  א' ריבלין, הש' א' רובינשטיין, והש' ח' מלצר:
♦ המערער הצהיר בפני הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, כי המחלה "בזמן האחר"
פגעה בי מאוד עד למינימום הפעילות שלי ביום יום". המערער טען בהליך זה שפעילותו בחברה לא צומצמה עקב מצבו הרפואי; אך בביטוח הלאומי טען את האמור מעלה, שמשמעו הברור צמצום הפעילות עד למינימום. לא היה בפי המערער הסבר ממש בעניין זה. נוכח האמור ביהמ"ש קבע, כי המסקנה המתבקשת היא, כי המערער לא הוכיח קשר בין יגיעתו האישית להגדלה הרבה בשכר העבודה שנטל, שהרי כיצד יתכן, כי היקף פעילותו קטן ואילו שכרו גדל. המערער בחר בעבר, כטענתו, למשוך את רווחי החברה כשכר עבודה וכדיבידנד, אך בשנים נשוא הערעור ביקש למשוך את רווחי החברה כשכר עבודה ולזכות בפטור לפי סעיף 9(5) לפקודה. בטענה זו, בשילוב עם הטענה, כי היקף פעילותו בחברה לא השתנה, מובלעת מניה וביה הטענה, כי הדיבידנד שקיבל המערער מהחברה הוא למעשה הכנסה מיגיעה אישית. לא נהירה אפוא אמירתו של המערער שמעולם לא טען שיש לראות בדיבידנד ששולם לו הכנסה הנובעת מיגיעה אישית, ושיש להשקיף על השכר ששולם לו בשנות המס נשוא הערעור ביחס לכלל השתכרותו בתקופה שקדמה לקביעת נכותו כבסיס להשוואה בלבד. הטענה המוסיפה את הדיבידנד ל"יגיעה האישית" אינה יכולה לעמוד. נוכח כל אלה אין מקום להיעתר לערעור המערער.
♦ אשר לערעור שכנגד מטעם המשיב– משבא ביהמ"ש למסקנה, כי היקף פעילותו של המערער הצטמצם בשנים 2004-2000 ביחס לשנים שקדמו לקביעת דרגת נכותו, וכי היקף ההכנסות שדווח אינו כולו תוצר של יגיעה אישית, התוצאה המתבקשת היא, כי נקבע שהיקף הכנסת העבודה לצורך הפטור הוא ממוצע ההכנסות בשנים 1999-1995 בטרם נקבעה למערער כל נכות. בחישוב זה יש לייצג באופן האמיתי ביותר את גובה השכר שהמערער והחברה חישבו כראוי, לא נוכל אפוא להלום את הפחתת השומה בהתייחס לירידה בהיקף הפעילות של המערער בחברה, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי.
 
ביהמ"ש מציע לא להתערב בהכרעתו של ביהמ"ש קמא שלא לשנות מהשומה ביחס לשנת זו עצמה, על אף שגם במקרה זה דובר בהגדלת שכר באופן הנראה מלאכותי.
 
התוצאה:
♦  הערעור נדחה.
ניתן ביום 10.8.11
ב"כ המערערים: עו"ד פטריק אלגז
ב"כ המשיב: עו"ד יהודה לייבליין