התיישנות השגה בשל שביתה ברשות המס

♦ ביום 12/09/02 שלחו המערערים, באמצעות מיצגם ובדואר רשום, השגה על השומה שהוצאה  לשנות המס שבערעור.

בתקופה שבין 9/9/02 עד ל-19/11/02 נקטו עובדי אגף מס הכנסה ברחבי הארץ בעיצומים, שבמסגרתם לא נתקבל דואר במשרדי פקיד השומה. עם סיום העיצומים, ביום 19/11/02, הביא עובד של המשיב מסניף הדואר את ההשגה של המערערים. באופן זה התקבלה ההשגה בפועל ב-19/11/02, מה שגם תואם לחותמת דואר נכנס של אותו תאריך. בנתוני ההזנה למחשב, לגבי המועד בו נתקבלה ההשגה, הזין עובד המשיב, מר המר, את המחשב כתאריך קבלת ההשגה ביום 13/9/02. במהלך חודש נובמבר 2002 בעקבות ההשגה שנשלחה, קיבלה המערערת הודעה מאת המשיב, כי השגתה נרשמה כנתקבלה במשרדי המשיב ביום 13/09/02. ביום 24/9/03, שידרה הגב' לוינסקי שומה בצו למערערת. כדי שניתן יהיה להוציא את הצו במועד בו הוצא, היה עליה לשנות את תאריך קליטת ההשגה, כפי שזה הוזן על ידי מר המר, לתאריך הנכון לגרסתה שבו נתקבלה ההשגה במשרדי המשיב, קרי - 19/11/02.

 

♦ טענות המערערים: משנרשם, כי מועד קבלת ההשגה שודרה על ידי המשיב, כהשגה שנתקבלה באותו מועד, הרי שמאחר שהוצאה שומה בצו, לאחר חלוף יותר משנה (השומה בצו נקבעה על ידי המשיב רק ביום 24/9/03) המשיב קיבל למעשה את ההשגה שהוגשה.

ועוד, המערערים מפנים לאמור בסעיף 238(א) לפקודה היוצר חזקה לעניין משלוח דבר דואר רשום, בנוגע למועד קבלתו אצל המשיב. יישומה של החזקה קובע, כי ההשגה נתקבלה אצל המשיב ב-18/09/02 – ביום השישי לאחר משלוח ההשגה בדואר רשום – ולחלופין, על דרך ההשלכה מתקנות בתי משפט ולשכת הוצאה לפועל (סדרי דין לתקופת שביתה או השבתה של עובדים), גם בתקופת עיצומים, מכתב שנשלח בדואר רשום, יש חזקת קבלתו כדין, והמועד הרלוונטי הוא מועד מסירתו לדואר.

 

♦ המשיב מעלה טענה מקדמית, שאין לאפשר מצב בו חברה שתורשע בפלילים תתחמק מתשלום מס כדין, בחסות טענת ההתיישנות שתמנע התדיינות לגופה בשומה. המשיב טוען, כי גם בהסתמך על עדותו של מר המר, לא הייתה יכולה ההשגה להתקבל במשרדי המשיב ב-13/9/02, מאחר שמדובר ביום שישי בו סגורים משרדי המשיב, ללא קשר לעיצומים וכן גם אלמלא העיצומים לא היתה מגיעה ההשגה קודם למועד בו נתקבלה בפועל בשל חגי תשרי והפגרה בגינם.

 

♦ יש להורות על קבלת הערעור, גם אם במקרה הקונקרטי היה מקום לברר את השומה לגופה, אין מקום לעשות כן, משלא ניתנה החלטת המשיב במועד הקובע. קיומו של "מס טוב" לדעתי, בין היתר, שעקרונות קביעותיו, לרבות אופן ניהולו של הליך ההשגה, ובכלל זה עמידה בלוח הזמנים המוכתב בהוראות החוק, יהיה דווקני, תוך צמצום מרבי ואולי אף מוחלט, מלהאריך את תקופת התיישנות של המשיב הנתונה לו בדין. כאשר אורך תקופת ההתיישנות למתן החלטה על ידי פקיד השומה נזכר בהוראת חוק, לא יכולה להינתן הארכה לרשות המס לצורך קבלת החלטה בהשגה, ככלל, אלא במקום שישנה הוראת חוק מפורשת המורה כך.  

 

♦ לעניין מועד קבלת דואר רשום אצל המשיב, יש להפנות להוראת החוק הרלוונטית על-פי סעיף 238(א) לפקודה: "הודעה ניתנת להמצאה לאדם בין לידו ובין בדואר רשום לפי מען עסקו או מענו הפרטי כפי שהם ידועים לאחרונה; נשלחה בדואר רשום, יראוה כהודעה שהומצאה ביום השישי שלאחר יום המשלוח, אם נשלחה לבני אדם בישראל...". על אף שהוראה זו מכוונת על-פי האמור בה לגבי המצאת דברי דואר הנשלחים לנישומים, הרי שעל בסיס עקרון ההדדיות, ככול שניתן ליישמו גם על נישומים הממציאים דברי דואר למשיב, ההשגה האמורה – בהעדר ראיות אחרות – אמורה להיחשב כמוגשת למשיב, עד ליום 18/9/02.

♦ למעשה, טענת המשיב היא, כי תקופת העיצומים בה היו עובדי רשות המס באותה תקופה, מאפשרים שלא לכלול תקופה זו במניין תקופת ההתיישנות. טענה זו, אינה יכולה להתקבל, במקום שאין הוראה בדין מפורשת הקובעת כך. יחד עם זאת, יש לזכור, כי ככול שמדובר בהליכים משפטיים, נתונה גם סמכות כללית לבית המשפט להאריך מועדים (ראה תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א"). לעיתים, ידיעה על עיצומים ואי עמידה על המשמר לצורך הגשת ערעור במועד לא תשמש נימוק לקיומו של "טעם מיוחד", המצדיק אף מתן הארכה (ראה ע"א 916/79 אלבר בע"מ נ' מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד לו(4) 393, 401ז–402א).

התוצאה המתבקשת מן האמור, שבהעדר הוראה מפורשת אחרת, לא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות לצורך מתן החלטה בהשגה.

משנשלחה ההשגה בדואר רשום, רשאים היו המערערים למנות את תקופת ההתיישנות, החל מששה ימים שלאחר המועד המשלוח, ועל המשיב היה להשלים וליתן החלטתו בהשגה ולהוציא את השומה בתוך השנה מאותו מועד.

כאשר קבע המחוקק את משך הזמן שבמסגרתו תיתן רשות מינהלית החלטתה, ובנוסף נקבעה סנקציה למקרה שהרשות לא עמדה במסגרת הזמן שהוקצב, הרי עשה כן מתוך התחשבות בזכויות הפרט, כי יהיה גלוי בפני הנישום משכו של פרק הזמן שבמסגרתו על הרשות ליתן החלטתה, ושלאחר אותה תקופה, יוכל לתכנן את צעדיו לגבי הכספים העומדים לרשותו (ראה לעניין זה דברים שנאמרו בע"א 5954/04 (פקיד שומה ירושלים 1 נ' משה סמי.

♦ הערעורים התקבלו.