זיכוי מעבירות של אי העברת ניכוים מאחר ולא שלטו באמצעי התשלום

♦ הנאשמים 2, 3 ו-4 היו בעלי מניותיה ומנהליה הפעילים של הנאשמת 1 (להלן: "הנאשמת" או "החברה"), חברה פרטית רשומה בישראל, שעסקה בבנייה ובנדל"ן. הנאשמת העסיקה, בין היתר, עובדים שכירים וקבלני משנה. מאז שנת 2004 נמצאת הנאשמת בהליכי פירוק.
♦ עניינו של כתב האישום שהוגש נגד הנאשמים, אי תשלום ניכויים לפקיד השומה. לטענת המאשימה, משך חמישה חודשים, בתקופה שבין חודש אוגוסט ועד חודש דצמבר 2003 (להלן: "התקופה הרלוונטית"), ניכו הנאשמים מס הכנסה ממשכורות עובדי החברה ומתשלומים לספקים וקבלני משנה בשיעור כולל של 862,167 ₪ (להלן: "הניכויים") וללא הצדק סביר הם לא העבירו את הניכויים לפקיד השומה.
♦ הנאשמים 2, 3 ו-4 אכן שימשו מנהליה הפעילים של החברה הנאשמת בתקופה הרלוונטית, כל אחד בתחומו. שלושתם היו בעלי זכות חתימה בחברה הנאשמת. לכאורה, ועל פי הוראותיו הדווקניות של סעיף 224א' האמור, אחראים כל הנאשמים למחדלים שבאי תשלום חוב הניכויים.
♦ המחלוקת בין התביעה להגנה מתמקדת בעיקרה בשאלת קיומו של "הצדק סביר" למחדל. שכן, הנאשמים מודים, כי בתקופה הרלוונטית כיהנו כמנהליה של החברה הנאשמת; הם גם אינם כופרים בעובדה שהניכויים הנטענים נוכו ממשכורות השכירים ומתשלומים לספקים בתקופה הרלוונטית, אך לא הועברו לפקיד השומה. אולם, לטענתם, נקלעה החברה בתקופה הרלוונטית למצב חריג, שהביא למעורבותם של שלושה בנקים בניהול הפיננסי של החברה ולשליטה באמצעי התשלום. מצב זה גרם לשינוי מהותי במעמדם של הנאשמים בחברה, מחד גיסא, ומאידך גיסא, נוצר מצב עובדתי, בעטיו נבצר מהם לדעת על המחדלים. למעשה, נטען, הייתה לנאשמים סיבה להאמין, לפחות עד חודש נובמבר 2003, כי הניכויים הועברו לפקיד השומה כנדרש בחוק. בנסיבות אלה, היה הצדק סביר למחדלים שחדלו הנאשמים. בנוסף, טוענים הנאשמים, ראויים הם להגנות שבסעיף 224א', שכן, משנודע לנאשמים לראשונה על המחדלים, הם עשו כל שביכולתם למונעם.
♦ עמדת המאשימה מנוגדת בתכלית. לגישתה, למרות מעורבותם של הבנקים בדרך זו או אחרת בניהול העסקי של החברה בתקופה הרלוונטית, לא חל שינוי במעמדם ובתפקידם של הנאשמים 2 עד 4, והם נותרו על מכונם גם בתקופה זו כמנהלים פעילים בחברה, וכבעלי זכות חתימה בה. לפיכך, ובהיותם המוציאים והמביאים בכל הקשור לניהול האופרטיבי של החברה, מוטלת על שלושתם אחריות מלאה למחדלים, בהתאם לקבוע בסעיפים 219 ו-224א' לפקודה, ואין לראות במעורבות הבנקים כ"הצדק סביר" למחדלים; גם אין להחיל עליהם את ההגנות שבסעיף 224א' האמור.  
 
בימ"ש השלום בת"א - כב' הש'    ד. שירזלי:
 
♦ הנאשמים עמדו בנטל הוכחת ההצדק הסביר למחדלים.
♦ את כוונת המחוקק בכל הנוגע לאחריות לתשלום הניכויים ראוי לקרוא מתוך הוראתו של סעיף 219, בצירוף להוראתו הנלווית של סעיף 224א', ומניסוחם של הסעיפים. אלה מורים לנו, כי המגמה היא להטיל אחריות פלילית בגין אי תשלום המס שנוכה בחבר בני אדם על מי ששימש במועד העבירה בתפקיד ניהולי, או, על מי שהיה פקיד אחראי. הרציונל לכך ברור: כוונת המחוקק היא להטיל על עובדים בכירים, על מי שנושא בתפקיד ניהולי בתאגיד, או, על מי שמשמש כפקיד אחראי בו, את האחריות לתשלום ניכויי המס לפקיד השומה, משום שאותם בעלי תפקידים נימנים עם מעמד מקבלי החלטות בתאגיד ו/או בעלי זכות חתימה בו [ראו: רע"פ 608/97, ו-26/97 הנ"ל בעניין "לקס"], והם אלה הנושאים באחריות למילוי הוראות הפקודה, בודאי בכל הנוגע למערכת הכספית של התאגיד, ובהשלכה לענייננו: ניכוי המס מצד אחד, והעברתו לפקיד השומה, מהצד האחר.
♦ על פי קביעת בימ"ש, בתקופה הרלוונטית, הייתה החברה במצב עסקי חריג, ונוצרה בה סיטואציה יוצאת דופן, שבמסגרתה ניטלה מהנאשמים השליטה הממשית בכספי החברה, ואלה בוקרו ונשלטו בידי שלושת הבנקים באמצעות המפקחת מטעמם, רואת החשבון. בימ"ש קבע בנוסף, כי לנאשמים היה בסיס סביר ואיתן להניח, לפחות עד מחצית נובמבר 2003, שרואת החשבון מבצעת את הוראות החוק, ומורה להעביר לפקיד השומה את המס שנוכה ממשכורות ומתשלומים לספקים.
♦ קביעות בימ"ש מבססות את טענת ההגנה בדבר קיומו של הצדק למחדלים. בהחלת המבחן האובייקטיבי של הנישום הסביר בנעלי הנאשמים, וכך הגיע הוא למסקנה שהנאשמים האמינו, וכי היה בסיס סביר לאמונתם, שהניכויים משולמים, ועל כן, לפחות עד מחצית חודש נובמבר 2003, קיים הצדק סביר למחדלים.
♦ לאור התרשמות בית המשפט, כי הנאשמים פעלו ועשו מאז מחצית חודש נובמבר ואילך, ועד להכרזת הקפאת ההליכים בחברה, להסרת המחדלים, ראה הוא בכך השלמה לטענתם, כי נקטו, מאז נודע העניין, בכל אמצע סביר שעמד לרשותם למניעת הימשכות המחדלים.
♦ לאור האמור לעיל, פטר בימ"ש את הנאשמים (המנהלים) מאחריות פלילית למחדלים.
♦ כמו כן, לנוכח העדר אחריות פלילית מצד הנאשמים למחדלים, בימ"ש קובע כי אינו רואה מקום לייחס אחריות פלילית לחברה.
 
התוצאה:
♦ בימ"ש מזכה את הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם בכתב האישום.
 
ניתן ביום: 2.3.08.
ב"כ המאשימה: עו"ד ת. מורן-חגי.
ב"כ הנאשמים: עו"ד ג. אדרת ו/או עו"ד א. קליין.