חלוקת דיבידנד ומכירת מניות מיידית = עסקה מלאכותית

♦ לטענת המערערת, לאורך שנים צברה החברה רווחים אשר נבעו בין היתר, מעבודתה הרבה והמסורה של המערערת. רווחים אלה לא חולקו לבעלי המניות משום שהאחים אשר שלטו בחברה (66%) מנעו זאת עד למועד בו הסכימה המערערת למכור את המניות. בהתאם להסכמה שהייתה בין האחים לבין המערערת חילקה החברה למערערת דיבידנד ורק לאחר מכן רכשה החברה את המניות. הדיבידנד שחילקה החברה חולק על פי כללי החלוקה שבדיני החברות, ועל כן, המשיב אינו יכול לסווג את ההכנסה האמורה בסיווג אחר. חלוקת הדיבידנד מייצגת את רווחי החברה בעבר אשר חולקו למערערת כדי לפצותה על הסיכון שבהשקעתה, ואילו תמורת מכירת המניות מהווה תשלום עבור ויתור המערערת על זכויותיה העתידיות. משכך, הצהרת המערערת מגלמת את המהות הכלכלית האמיתית של העסקה המדווחת. חיוב המערערת במס על פי שיטת המשיב יגרום לכך שהמס הכולל שתשלם המערערת בהתחשב במס החברות ששולם על רווחי החברה יעמוד על שיעור של 68%. זאת שעה שהמס המרבי על יחיד עמד על 50%. מצב דברים זה אינו מתיישב עם כוונת המחוקק להשוות בין נטלי המס המוטלים על אדם הפועל כיחיד בניהול עסקיו לבין אדם הפועל באמצעות חברה לניהול עסקיו. להשלמת העסקה עם האחים נזקקה המערערת למתווך לו שילמה 100,000 ₪, ועל המשיב להכיר בהוצאה זו ובהוצאותיה המשפטיות בהליכי השומה והערעור.

♦ לטענת המשיב, הדיבידנד שקיבלה המערערת בסמוך למכירת המניות הינו חלק מהתמורה בעבור מכירת מניות החברה. אין מדובר בשתי פעולות נפרדות: האחת תשלום דיבידנד ע"י החברה והשנייה תשלום בעבור רכישת מניות החברה, לכן יש לסווג את ההכנסה באופן שונה, על פי מהותה הכלכלית האמיתית, ויש לראות את כל הסכום כתמורה בעבור מניות המערערת בחברה. לחילופין: לאור רצף הפעולות, סמיכות הזמנים ומהותה הכלכלי האמיתי של העסקה הרי בהתאם להוראות סעיף 86 לפקודה מדובר בעסקה מלאכותית אשר אחת ממטרותיה העיקריות הינה הפחתת מס בלתי נאותה. לכן יש להציג את העסקה על פי מהותה האמיתי – עסקת מכירת מניות תמורת סכום של 5,166,000 ₪ ולקבוע את חבות המס בהתאם".

 

בימ"ש המחוזי בת"א- כבוד הש' מגן אלטוביה:

♦ עפ"י ביהמ"ש, בפסיקה נקבע, כי קיימים שני מסלולים לפקיד השומה שמבקש לראות את העסקה באור שונה ממה שהציגו וביקשו הצדדים לעסקה: הראשון הוא מסלול הדין הכללי. השני הוא מסלול הנורמה האנטי-תכנונית בדיני המס, הקבועה בסעיף 86 לפקודת מס הכנסה. המשיב לא הצביע על עילה שבדיני התאגידים המצדיקה התערבות בהצהרת המערערת ביחס לחלוקת הדיבידנד על ידי החברה בשנת 2002. לא נטען גם לסיווג מחדש הנגזר ממבחן המהות הכלכלית האמיתית המקובלב- Common law. דהיינו לא נטען להשמת העובדות כפי שהן בתבנית משפטית שונה מזו שהציגה המערערת, התואמת נכונה את המהות הכלכלית האמיתי של ההתרחשות ולו לצרכי מס.

♦ הפסיקה מנתה את המבחנים שנקבעו לקביעת מלאכותיותה של עסקה, בהם מבחן "מטרת העסקה", לפיו עסקה מחוסרת טעם מסחרי מלבד הרצון להימנע ממס רואים אותה כעסקה מלאכותית. נראה כל הפעולות שבוצעו ע"י המערערת אינן דרושות למימוש פירוק השיתוף והן למעשה פעולות חסרות כל טעם כלכלי למעט הרצון להפחית את המס החל על הריווח שנצמח למערערת ממכירת המניות. כך הוא, ביחס לשינוי סוג המניות שהחזיקה המערערת ושינוי תקנון החברה שנועדו לאפשר חלוקת דיבידנד רק למערערת שעה שכל בעלי המניות האחרים לא שותפו בחלוקה זו, מבלי שהיה טעם ממשי או בכלל לאבחנה בין האחים לבין המערערת ביחס לחלוקת הדיבידנד, לבד מהסכמת המערערת למכירת המניות. מטיעוני המערערת נראה כי המס בו תחויב על פי הצהרתה נמוך מהמס בו חייבה המשיב נוכח קביעתו שמלוא הסכום שקיבלה מהחברה בסמוך להעברת המניות (5,166,000 ₪) מהווה תמורה למכירת המניות.

♦ ביהמ"ש לא מצא ראייה למשא ומתן שהתנהל בין הצדדים ביחס לשווי המניות לאחר חלוקת הדיבידנד. בכך יש כדי לתמוך במסקנה שחלוקת הדיבידנד הייתה רק שלב (לא הכרחי) בביצוע העסקה שמהותה מכירת המניות לחברה. הצדדים בחרו בדרך שאין בה טעם עיסקי כלכלי ועל כן היא רחוקה מלהיות "תכנון מס לגיטימי".

♦ הערעור נדחה.
 

ב"כ המערערת: עו"ד מנחם כהן
ב"כ המשיב: עו"ד אריק ליס, פרק' ת"א (אזרחי)