"יום ההרשעה" הוא יום הכרעת הדין ולא יום גזר הדין

♦ עובדות המקרה: המדובר בבקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, בגדרה נדחתה בקשת המבקש לקבל את ערעורו על הסף ולהורות על מחיקת צו שומה שהוצא לו ולחברה שבבעלותו מכוח סמכותו של המשיב לפי סעיף 147 (א) לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה"). ברקע לבקשה, כתב אישום שהוגש נגד המבקש בגין עבירות של הכנה וקיום פנקסי חשבונות ורשומות כוזבות בנוגע לשנת המס 2001. בתאריך 23.11.08 הורשע המבקש במסגרת הסדר טיעון בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בתאריך 8.3.09 ניתן גזר דין נגד המבקש לפיו הוא נידון לעבודות שירות ומאסר מותנה ובתאריך 8.3.10 הוצא למבקש צו שומה חדש על ידי המשיב מכוח סמכותו לפי סעיף 147 לפקודה עבור שנת המס 2001 בגינה הורשע. על פי אותו סעיף, אם הורשע הנישום בעבירות המפורטות בסעיף רשאי המנהל להוציא לו צו שומה חדש וזאת: "תוך תקופה המסתיימת בתום שנה מיום ההרשעה או מיום תשלום הכופר, לפי העניין...". המחלוקת בין הצדדים בענייננו מתמקדת בשאלה כיצד יש לפרש את המונח "יום ההרשעה".

♦ לטענת המבקש, יש לפרש את המונח כיום "הכרעת הדין". לפיכך טוען המבקש כי המשיב פעל בחוסר סמכות והיה מקום למחוק על הסף את הצו.

♦ לטענת המשיב, יש לפרש את המונח "יום ההרשעה" כיום "גזר הדין", שכאמור ניתן בתאריך 8.3.09 ולפיכך צו השומה ניתן בדיוק בתקופה שנקבעה, מאחר שהוצא עם תום שנה מיום גזר הדין. ביהמ"ש המחוזי, דחה את בקשת המבקש למחוק את צו השומה על הסף. נקבע שיש לקבל את הפרשנות המוצעת על ידי המשיב ולקבוע שיום ההרשעה הקבוע בסעיף הינו יום "גזר הדין".

♦לטענת המבקש, יש לפרש את המונח "יום ההרשעה" כיום "גזר הדין". המבקש מדגיש שאף המשיב תומך בפרשנות זו במסגרת קובץ הפרשנות לפקודה מס הכנסה (החבק), שם נאמר ש"מיד עם ההרשעה, יש לבחון הצורך בפתיחת שומה ע"י הנציב ואין להמתין לסיום הליכי הערעור". המונח "הרשעה" מוגדר במילון אבן שושן באופן הבא: "חיוב בדין", קביעת המשפט שהנאשם אשם ויש לעונשו. הקביעה כי הנאשם אשם מתרחשת בהכרעת הדין ולא בגזר הדין. אם המחוקק היה מעוניין להמתין עד גזר הדין כי אז היה נוקט במונח "גזר הדין" ולא "ביום ההרשעה".

♦ לטענת המשיב, הסדר הטיעון היה מותנה בכך שהמבקש יסיר את מחדליו ולפיכך הסדר הטיעון

נכנס לתוקפו רק בתאריך 8.3.09. בנוסף מדובר בהחלטת ביניים שממילא ניתן יהא לערער עליה במסגרת פסק הדין ואין טעם להכריע בה בשלב זה. במקרה בו מורשע הנישום בעבירות מס ברור שיש לבחון מחדש שומות מהעבר שכן הרשעתו מעידה על כך שגביית המס הייתה בחסר. לשון החוק קובעת כי למשיב סמכות להוציא צו שומה שנה מיום ההרשעה וזאת להבדיל מיום הכרעת הדין או יום גזר הדין. קרי, כאשר לשון החוק איננה חד משמעית, יש לתור אחר המשמעות התכליתית. עוד טוען המשיב כי יש להקיש מהמונח "יום תשלום הכופר" המופיע באותו סעיף כמועד חלופי ל"יום ההרשעה". המשיב מדגיש כי תכלית הסעיף נועדה למנוע את ההשתמטות מנטל המס. קבלת פרשנות המבקש תאפשר לו, לשיטת המשיב, להימלט מתשלום המס.

 הכרעת הדין, בה הורשע המבקש, לא הייתה מותנית בתשלום חיוב המס. הכרעת דין "מותנית" אינה רצויה מטעמי מדיניות ואף אינה מוכרת בפועל, על פי דין. תשלום המס או אי התשלום נועד להשליך על העונש ולא על עצם ההרשעה. על פניו לשון החוק ברורה. ניתן לומר, לכל הפחות, שהלשון מתיישבת ותואמת יותר עם הפרשנות המוצעת על ידי המבקש מאשר עם פרשנות המשיב. אולם אם בכל זאת נפנה לפרשנות התכליתית נדמה כי מצבה של הפרשנות המוצעת על ידי המשיב אינו בהכרח משתפר. ההרשעה מלמדת שהנישום לא יכול להיאחז בטענת ההסתמכות. ההפך הוא הנכון. מעשיו הוא, ולא מעשיו של אחר, גרמו לעיוות של הנתונים עליהם התבסס עורך השומה. ניתן אף לומר שהרשעתו בפלילים מוכיחה כי עורך השומה הוא אשר אינו יכול להסתמך על הנישום. ההרשעה היא המצדיקה לפעול לתיקון השומה ולקבוע שומת אמת. גזר הדין אינו מעלה או מוריד בעניין. אינני סבור שיש להעניק משקל של ממש לטענות המשיב לפיהן יש להקיש מהאמור בסיפא ביחס למועד הנמנה מיום הכופר הוא יום התשלום המקביל ליום גזר הדין. מדובר במונחים שונים. הליך הכופר אינו בנוי משני שלבים שנקבעו בדין כמו יום הרשעה ויום גזר הדין. מסקנתי היא שיש לפרש את המונח יום ההרשעה הקבוע בסעיף 147 (א)(2) לפקודה כיום הכרעת הדין ולא כיום גזר הדין.

 

  ♦הערעור נתקבל.