יום רכישה – הגדרת הפקעה

♦ העורר קיבל את המקרקעין נשוא הערר בירושה, מאביו המנוח – מועלם כדורי ז"ל (להלן "המנוח").
המקרקעין נתקבלו בתמורה קרקע אשר רכש המנוח בשנת 1955. בשנת 1976, במסגרת הסכם, ובתמורה לפינוי הקרקע, נתן מינהל מקרקעי ישראל למנוח פיצוי כספי וסיוע ברכישת דירות למגורים וכן קרקע חלופית להקמת מוסך. המוסך נמכר בשנת 2004 ובמכירה נטען כי יום רכישת הנכס הוא שנת 1955 כיוון שמדובר בהפקעה ובהתאם לאמור בסעיף 37(ג) לחוק מיסוי מקרקעין, יום הרכישה לגבי מקרקעין שניתנו בתמורה להפקעה או להחלפה כאמור, הינו יום הרכישה של הנכס המקורי, דהיינו שנת 1955.

♦ יצויין, כי לא ניתן צו הפקעה לקרקע שפינה המנוח במסגרת ההסכם.
 
לטענת העורר הגישה הכלכלית בפרשנות דיני המס, מכריעה לגביית מס אמת צודק ושוויוני. במקרה זה יש חסר בחוק, ויש לנקוט בפרשנות מרחיבה, ולהוסיף להוראות המחוקק את ההוראה החסרה כדי להגיע למס אמת. לפיכך, ברור כי חילופי המקרקעין נכפו על אביו של העורר, ולכן גם אם לא היה צו פורמלי של הפקעה או צו אחר של רשות מוסמכת אזי יש לקבוע כי המקרקעין נתקבלו בתמורה לנכס המקורי, ועל כן יום הרכישה ההסטורי – 1955.

♦ לטענת המשיב, אין כאן כל סממנים של הפקעה, אין צו הפקעה, לא דווח על הפקעה בזמנו אלא על רכישת המוסך, וכמו כן, המנוח חתם רק על הסכם פינויים. במקרה זה לא מתקיים יסוד הכפייה שהוא חלק הכרחי בפעולת הפקעה.
 
בימ"ש מחוזי ת"א-יפו - ועדת ערר מס שבח מקרקעין1963-התשכ"ג- י.בן שלמה, שופט (דימוס)-יו"ר, ד.מרגליות, עו"ד ושמאי - חבר, א. מונד, רו"ח- חבר:
♦ לטענת העורר, המקרקעין נשוא הערר "נכנסים בנעלי" הנכס המקורי שהיה בבעלות המנוח, לענין יום הרכישה, כקבוע בסעיפים המצוטטים לעיל. זאת מאחר שלטענת העורר, המקרקעין נשוא הערר נתקבלו אצל המנוח כפיצוי לאחר שהנכס המקורי הופקע ממנו כאמור בסעיף 64 לחוק המיסוי, או לחילופין, משום שהמקרקעין נשוא הערר ניתנו לעורר כנכס חלופי על פי צו של רשות מוסמכת, כאמור בסעיף 65 לעיל.
 
במסגרת ההשגה ובכתב הערר טענת העורר הינה כי המנוח קיבל את המקרקעין נשוא הערר בתמורה להפקעת הנכס המקורי אותו רכש בשנת 1955.

♦ במסגרת הסיכומים טוען העורר שהנכס המקורי הופקע או נלקח מן המנוח בשל צו של רשות מוסמכת, ותחתם קיבל המנוח את המקרקעין נשוא הערר. אין ספק, כי צודק המשיב באומרו כי מדובר בטענות סותרות מבחינה עובדתית, או שהנכס המקורי הופקע או שהיה צו של רשות מוסמכת.
 
בשנת 1993, הגיש המנוח הצהרה למשיב, לפיה הוא רכש את המקרקעין נשוא הערר ביום 26.10.1976, בתמורה כספית מלאה.

♦ בהצהרות שהוגשו על ידי המנוח אין כל איזכור לרכישה בשנת 1955, יחד עם זאת מעיון במוצגים שהוגשו לתיק עולה, כי המנוח אכן חתם על הסכם פינויים עם היחידה לפינויים ולהפקעות במשרד השיכון. בתמורה לפינוי צריפים ומוסך קיבלה המשפחה "פיצוי כספי וסיוע ברכישת דירות מגורים וקרקע חילופי להקמת מוסך". הסכם הפינויים הנ"ל נחתם ביום 9.9.76.
 
המונח "הפקעה" פירושו רכישה כפויה של זכויות פרטיות במקרקעין על-ידי המדינה או מטעמה למטרה ציבורית כנגד תשלום פיצויים.
לו הייתה מתבצעת הפקעה כאמור לעיל, ניתן היה להוכיחה בנקל, בין אם ע"י הצגת הפרסום ברשומות ובין אם ע"י הצגת נסח טאבו או כל מסמך רשמי אחר. במקרה שלפנינו, צודק המשיב כי להפקעה אין כל זכר בשום מסמך רשמי.
העורר הגיש תצהירים להוכחת טענת ההפקעה. נותני התצהירים לא באו להיחקר על האמור בתצהיריהם והעורר ויתר על השמעתם מסיבותיו שלו. לפיכך, אין להתחשב כלל באמור בהם.

♦ המנוח לא היה חייב להגיע להסדר מקדים עם הרשויות על מנת להתפנות מהנכס המקורי. יש מקרים רבים בהם העניינים מגיעים לדיון בבתי המשפט בסוגיית הפקעת קרקעות ואז ניתן פסק דין ובו מוסדרים בדרך כלל זכויות הצדדים השונים.
 
אין כאן גם "צו של רשות מוסמכת" בלשון חוק המיסוי, שכן צו כזה צריך שיהיה מגובה במסמכים רשמיים.
כאן, כאמור, ההסכמות אליהם הגיע המנוח עם הרשויות נעשו מתוך רצון חופשי לכאורה ולכן אין מצב זה יכול להיחשב כהפקעה או לקיחה כפויה של הנכס המקורי.
 
תוצאה:
♦ הערר נדחה.
 
ניתן ביום 13.5.2009.
בשם העורר: עו"ד ב. אמנון
בשם המשיב: עו"ד ש. כחלון
ב"כ המשיב: עו"ד ע. רזניק.