מאחר ולא הוכחה אמיתות החשבוניות – הן פיקטיביות

 

ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בפני כב' השופטת שרה דברת - ס.נשיא:

 

חוק מע"מ מקנה למשיב הסמכות להורות על פסילת ספריו של עוסק, תוך הטלת כפל מס, מקום בו נוכה מס תשומות מחשבונית שהוצאה שלא כדין, אלא "אם הוכיח להנחת דעתו של המנהל כי לא ידע שהחשבונית הוצאה שלא כדין". על העוסק מוטלת החובה להניח את דעתו של המנהל בדבר אי הידיעה אודות הוצאת החשבוניות שלא כדין. יתרה מזו, כשעסקינן במחלוקת לבר פנקסית, בה התשובה שבבסיס המחלוקת - האם בוצעו עסקאות אמת אם לאו, יש להטיל את נטל ההוכחה על העוסק. על המערערת להוכיח, עמידה במבחן האובייקטיבי - שנקבע בע"א 4069/02 מ.א.ל.ר.ז נ' מע"מ (להלן: פס"ד מ.א.ל.ר.ז), כי החשבוניות נשוא הערעור, הוצאו כדין או שלכל הפחות המערערת לא ידעה כי החשבוניות הוצאו שלא כדין. לחילופין, להוכיח החריג שנקבע בפס"ד מ.א.ל.ר.ז, ולפיו מקום בו נקבע כי חשבונית מס הוצאה שלא כדין היא תותר בניכוי, במידה והוכיח העוסק כי עשה כל שביכולתו לאימות נתוני מוציא החשבונית בטרם ההתקשרות עימו. נפסק: לטענה המקדמית בדבר השימוע שלא כדין, כי מנהל המערערת הגיע לשימוע עם רואה החשבון ומנהלת החשבונות של החברה, אנשי מקצוע המכירים את הליך השימוע ומודעים לזכויות המערערת בהליך זה. נציגי המערערת לא סברו שמחסור במסמכים מונע מהם עריכת שימוע כדין והמערערת, גם היא לא טענה כי נציגיה ביקשו לעיין בחומר כלשהו ובסורוב. כמו כן, העובדה שהמערערת בחרה שלא להעיד את אנשי המקצוע מדברת בעד עצמה ולו היה ממש בטענה זו הייתה מביאה אותם לעדות. ביהמ"ש קבע כי לא נפל פגם מהותי בעריכת השימוע. בעניין אמיתות העסקאות, גם בשימוע וגם במסגרת ערעור זה, לא הציגה המערערת כל מסמך או ראיה שיש בהם כדי להעיד על ביצוע עסקאות והתקשרות עסקית עם אסימו. לא הוצג ההסכם אשר נחתם, אם נחתם, עם אסימו, אף שנטען כי נחתם. לא הוצגו תדפיסי חשבון המעידים על העברת כספים בין החברות. חלק מהסכומים ששולמו עבור רכישת הדלקים נטען ששולמו במזומן ואם נכון הדבר הרי שזה בניגוד לסעיף 47א(ג) לחוק, המחייב עוסק להעביר תשלום בסכום העולה על 20,000 ש"ח בהמחאה. למעשה אין ולו ראיה כלשהי, קלושה ככל שתהיה, שאכן המערערת משכה דלקים מאסימו. המערערת לא טרחה להביא אף אחד מהעדים שיכול לתמוך בעדותה, הדבר אומר דרשני. אשר לעמידתה של המערערת בחריג שנקבע בפס"ד מ.א.ל.ר.ז לפיו נדרשת היא להוכיח כי בטרם התקשרותה עם אסימו, עשתה כל שלאל ידה לבדיקת רישומה כדין, גם בחריג זה לא עמדה המערערת. גם אם נעשה הבירור הנטען ע"י המערערת ולפיו יימצא כי במועד ההתקשרות עימה הייתה אסימו רשומה כדין, הרי שאין ברישום זה, לכשעצמו, כדי להכשיר עסקאות שלא בוצעו או להעיד על קיומה של התקשרות עסקית אמיתית בין אותם העוסקים הרשומים. משלא עמדה המערערת בנטל להוכיח שמדובר בעסקאות אמת עם אסימו, דוחה ביהמ"ש את הערעור. על המערערת הוטל כפל קנס הן לפי סעיף 50(א1) והן לפי סעיף 95 לחוק מע"מ.

♦הערעור נדחה.