מכירת רכבי "ליסינג" לא תסווג כרווח הון

♦ המשיב דחה את דיווחיה של המערערת, כי פעילות מכירת הרכבים בחברה עולה כדי עסק החייבת במס לפי סעיף 2(1) לפקודה. לפיכך, אין להתיר לחברה את יישום סעיף 96 לפקודה לגבי רווחי ההון הריאליים שנבעו לחברה בגין מכירות אלו. בתום תקופת השכרת הרכבים והחזרתם מהלקוחות, החברה משנה את ייעודם מרכוש קבוע למלאי עסקי ומוכרת את הרכבים כמלאי עסקי. כמו כן, היות וממועד רכישת הרכבים ועד למועד שינוי ייעודם למלאי עסקי טרם חלפו 4 שנים, הרי שלפי הוראות סעיף 100 לפקודה, אין לראות במועד שינוי הייעוד מרכוש קבוע למלאי עסקי כ"מכירה", אלא, לראות את עלות המלאי הנמכר בהתאם ליתרות המחיר המקורי של הנכסים ששונה ייעודם.

♦ לטענת המערערת, עפ"י אמות המידה שנקבעו בפסיקה להבחנה בין מלאי לנכס הון, כלי הרכב מהווים נכס הון בידי המערערת ומכירתם מהווה עסקה הונית. המערערת עוסקת בהשכרת כלי רכב ומכירתם לא נועדה להשגת רווחים אלא לשם הצטיידות בכלי רכב חדשים שיאפשרו לה להתחרות בשוק בו היא פועלת, וממילא מכירת כלי הרכב הישנים אינה מהווה מימוש של נכס. לפיכך, שלילת הגנת החילוף הגלומה בסעיף 96 לפקודה, מהווה סטייה מעקרון מס אמת בכך שהיא מקדימה את אירוע המס עוד בטרם חל מימוש. סעיף 100(2) לפקודה, נועד להקל על הנישום, ועל כן, יש לפרש את תקופת 4 השנים הקבועה בו כחזקה לא חלוטה הנסתרת במקרה של המערערת. גם אם יש למערערת עסק למכירת כלי רכב, מדובר בעסק נפרד מתחום ההשכרה, ואזי יש לראות בהעברת כלי הרכב למכירה כעסקת מכירה רגילה בין שני עסקים ולא בשינוי ייעוד שחלות עליו הוראות סעיף 100 לפקודה.

 

♦ ביהמ"ש קבע, כי מהדוחות הכספיים של המערערת עולה שסך ההכנסות של המערערת ממכירת כלי רכב מגיע למאות מיליוני שקלים בשנה. דהיינו, מדובר בפעילות עסקית בהיקף גדול הן מבחינה כספית והן מבחינת מספר כלי הרכב שמכרה המערערת בכל אחת משנות המס שבערעור. יצוין, כי בחינת היקף הפעילות הכלכלית של המערערת בתחום מכירת כלי הרכב אינה תלויה בפעילותה בתחום ההשכרה, ועל כן, ביהמ"ש לא רואה לנכון לייחס משקל לטענה לפיה היקף ההכנסות של המערערת ממכירת כלי רכב קטן מהיקף הכנסותיה מהשכרת רכב. מסקנת ביהמ"ש, כי בשנות המס שבערעור ניהלה המערערת עסק העומד על רגליו שלו, למכירת כלי רכב בהיקף גדול ומשמעותי. עסק משני שהוא פועל יוצא או הכרח מתבקש של העסק העיקרי עדיין עסק הוא, מה גם שבמקרה זה היקפו של אותו "עסק משני" הוא לא תפל כלל ועיקר למה שהמערערת רואה בו עסקה העיקרי. מכירת כלי הרכב לאחר תקופת ההשכרה לא נבעה מאילוץ חוקי או אחר אלא משיקולים מסחריים כלכליים של המערערת.

♦ לטענת המערערת, היא לא נזקקה למנגנון למכירת כלי רכב לסוחרים, ועל כן, יש לראות בכלי הרכב שנמכרו לסוחרים כרכוש קבוע. יוער, כי טענה זו של המערערת לא הועלתה בדיוני השומה והמשיב עומד על כך שמדובר בהרחבת חזית אסורה. מכל מקום, מכירת כלי הרכב לסוחרים בוצעה ממגרשי מכירה של המערערת לאחר שכלי הרכב הובלו למגרשים אלה ע"י עובדי המערערת, ובהתחשב בהיקף המכירה הגדול נראה שהמערערת השתמשה במנגנון המכירה שלה גם אם באופן מצומצם יותר בעת מכירת כלי הרכב לסוחרים. עוד בע"א 217/65 שלמה כהן נ' פקיד השומה פד"י כ' (2) 421 ובע"א 234/67 פקיד שומה נתניה נ' יששכר רייכלסון (פד"א א'(6) עמ' 90 נקבע, כי השאלה מתי הועבר נכס פרטי (או נכס הון) למלאי עסקי הינה "במידה רבה שאלה שבעובדה". לפיכך, ונוכח המסקנה לפיה בשנות המס הרלבנטיות ניהלה המערערת עסק למכירת כלי רכב שהוחזרו מלקוחות הליסינג וההשכרה, המסקנה המתבקשת היחידה היא שבעת העברת כלי הרכב מתחום ההשכרה למגרשי המכירה, דהיינו העברת כלי הרכב מידי שוכרי הליסינג ו/או מגרשי ההשכרה של המערערת למגרשי המכירה לצורך מכירתם ללקוחות פרטיים או סוחרים אגב הכנתם למכירה, שינתה המערערת את ייעוד כלי הרכב מרכוש קבוע למלאי עסקי. על כן, ביהמ"ש לא מתערב בקביעת המשיב לפיה יש להחיל את הוראות סעיף 100 לפקודה.

♦ טענת המערערת כאילו נוכח תכליתו של סעיף 100 לפקודה להקל על הנישום, יש לפרש את הוראות סעיף 100(2) לפקודה באופן שתקופת 4 השנים הקבועה בסעיף זה "הינה חזקה לא חלוטה" אינה נכונה. סעיף 100(2) לפקודה קובע במפורש: "לא חלפו ארבע שנים כאמור, לא יראו את ההעברה כמכירה", ואין מקום לשנות מהוראה מפורשת זו בדרך של פרשנות שאין לה אחיזה בלשון החוק.

 

 

התוצאה:

♦ הערעור נדחה. המערער חוייב ב- 105,000 ש"ח הוצאות.

ניתן ביום 6.4.14.