מע"מ בגין תשלום דמי הסכמה למינהל מקרקעי ישראל

♦התובעת הינה "בת רשות" במשק במושב בית זית אשר החליטה למכור את זכויותיה במשק ולשם כך נדרשה לשלם דמי הסכמה למנהל מקרקעי ישראל. לאחר התשלום החליטה התובעת לתבוע את מינהל מקרקעי ישראל בדרישה להשיב את תשלום המע"מ על דמי ההסכמה.
♦ התובעת טענה לאי חוקיות גביית מע"מ בגין דמי הסכמה וכי דמי ההסכמה הם בגדר "מס על מס". בנוסף טענה, כי אין המדובר כאן בעסקה ודמי ההסכמה ששולמו אינם בגדר תמורה.
♦ לטענת הנתבעת, מדובר כאן בעסקה חוקית שנעשתה במהלך עסקיו הרגילים של המינהל.
 
ביהמ"ש השלום בירושלים,  כב' השופט יצחק מילנוב:
♦ ביהמ"ש קבע, כי מינהל מקרקעי ישראל – בעבר, ורשות מקרקעי ישראל – מאז הקמת הרשות, הם המנהלים את מקרקעי ישראל. אין חולק, כי הנכס הוא בגדר מקרקעי ישראל. מעמד חבר אגודה המחזיק ב"נחלה" ו/או "במשק עזר" הוא מעמד של "בר רשות". יודגש כי הזכות של האגודה למסור נחלות ו/או משקי עזר מוגבלת וכפופה לאישור המינהל שהוא המשכיר של "משבצת" המקרקעין בהיותו המנהל של מקרקעי ישראל. נראה כי המינהל נוהג בחברי אגודה כאמור כחוכרים אף כי אין חולק שהם בגדר "בני רשות". מדובר כאן בתשלום הניתן עבור הסכמת המינהל לעיסקה המבוקשת, בה מתבקש אישורו והסכמתו של המינהל להעברת זכויות ועל כן נקרא "דמי הסכמה". אין חולק, כי מינהל מקרקעי ישראל גובה דמי הסכמה (כפוף לפטורים והנחות) עשרות בשנים, ובצירוף מע"מ מאז כניסתו לתוקף של חוק מס ערך מוסף. העובדה שהמינהל קבע נוהל מסודר, קרי תנאים מוגדרים כבסיס לדרישתו את "דמי ההסכמה", אך מוכיחה כי המדובר במשכיר הנוהג בסבירות ומקיים התנהלותו והחוזים שהוא צד להם, בדרך מקובלת ובתום לב, כדרישת הוראת סעיף 12 לחוק החוזים (חלקי כללי), תשל"ג – 1973. טענת התובעת, כי דמי ההסכמה הם בגדר "מס על מס" נדחתה בע"א 585/68 יעקב ורחל ויראוך נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כ"ג (1) 491, (1969). בנוסף, טענה התובעת, כי עיסקת דמי ההסכמה נעדרת רצון חופשי וזאת לענין טענותיה כי לא מדובר בעיסקה כלל וכלל, וכי דמי ההסכמה אינם בגדר תמורה.
♦ לטענת הנתבעת, ראשית, חופשית הייתה התובעת שלא למכור זכויותיה לרוכשים, שאז לא הייתה זקוקה להסכמת המשכיר (המינהל) ולא היתה חייבת לרכוש הסכמת המשכיר תמורת "דמי הסכמה".
שנית, העיסקה נעשתה במהלך העסקים הרגיל של המינהל וכל טענה בדבר העדר רצון נשללת לאור העובדה כי העיסקה נשוא התביעה, נעשתה בתמורה מלאה, ועל כן חייבת במס. לכך יש להוסיף, כי כאשר אדם מבצע עיסקה בנכס לא לו, עליו לשאת בכל ההוצאות והתשלומים הנדרשים לשם השגת ההסכמה לביצוע העיסקה. זהו מושכל, יסוד המובן מאליו, ושוכר או חוכר ובוודאי בר רשות, מוחזקים כיודעים זאת מראש. מכאן מתבקשת המסקנה, כי הם: שוכר, חוכר ובר-רשות הסכימו מרצונם להגביל את חופש הרצון החוזי שלהם, הגבלה שאיננה מאיינת את גמירות הדעת שלהם ואין בה כדי לפסול את הרצון החופשי המוגבל ומוסכם מראש.
♦ בנסיבות הענין, בוצעה עסקה בין התובעת לבין הנתבעת, כמנהלת המקרקעין ובשם הבעלים, עיסקה בה התבקשה הנתבעת ליתן הסכמתה לעיסקה, שבין התובעת לבין הרוכשים, והיא הנתבעת אכן נתנה "הסכמה" לאחר ששולמו לה "דמי ההסכמה", ע"י התובעת. עיסקת המכר שבין התובעת לבין הרוכשים היתה כפופה להסכמת הנתבעת, כמנהלת המקרקעין בשם, מטעם, ולמען הבעלים. הנתבעת היתנתה את הסכמתה בתשלום "דמי הסכמה", ע"י התובעת. על העיסקה שבין התובעת לבין הנתבעת חלה חובת תשלום מע"מ כחוק. הנתבעת דרשה וגבתה הן את "דמי ההסכמה" והן את המע"מ בגין דמי ההסכמה כמוסכם וכדין, ואין לחייבה בהשבה לא של דמי ההסכמה (שלא נתבעה השבתם) ולא של המע"מ.
 
תוצאה:
♦ התביעה נדחית.
ניתן ביום 22.08.2011
ב"כ התובעת: עו"ד יצחק הניג
ב"כ הנתבעת: עו"ד ציפי קוינט – שילוני