"משיכת כספים מפלאפל" ע"י בעל המניות לא הוכחה

♦ לצורך חישוב ההכנסה והמס המתחייב, הסתמך המשיב, בין היתר, על הנתונים שהיו בבסיס השומות בהסכם לשנות המס 2002-1999 – הסכם שנחתם בשנת 2004 בין המשיב לבין אותו עסק (להלן: "הסכם השומה"), אך שהיה רשום על שם גורמים אחרים במשפחה. המשיב סבר, שלא היה שינוי מהותי באופי העסק ביחס לשנים הנדונות, עד כדי נתק מוחלט וצורך בהבאת נתונים שונים. לפיכך ביקש לקבוע שומה המתבססת על הנתונים שנקבעו בהסכם השומה. המשיב הסתמך איפוא באופן חלקי על הנתונים שהוסכמו במסגרת הסכם השומה. חלק הנתונים על בסיסם הוצאה השומה למערערת אף מטיבים ביחס לאלו שהיו בבסיס הסכם השומה.

♦ המערערת טענה, כי לאור פס"ד שניתן בתיק עמ"ה 821/08, לפיו נקבע, כי יש לבטל את החלטת המשיב בדבר פסילת פנקסי המערערת, השומות שהוצאו הן בספרים קבילים, ולכן נטל הראייה מוטל על המשיב. לגוף הערעור, לטענת המערערים לא הונחה כל תשתית עובדתית להוצאת השומות בצו, ואלה הוצאו משיקולים זרים. לכן, לעמדת המערערים יש לייחס למשיב "אלמנט רדיפה" בעצם הוצאת השומות ובמיוחד לאור קביעת שיעורן. עוד טענו המערערים, כי לא היה מקום להשתית את השומות על נתונים שהוסכמו בהסכם השומה לגבי סניף אחר, מאחר שהסניף בו עסקינן הוא עסק חדש, שפתח המערער בנווה שאנן בשנת 2003 בלבד בהיותו בן 28, כדי לבחון יכולתו להצליח בעסקים, ובפועל לא צלח. לעמדת המערערת מדובר בעסק שהתדרדר כלכלית. לטענת המערערים הסניף בנווה שאנן התנהל כעסק נפרד עד לשנת 2006.

ביהמ"ש המחוזי בחיפה – כב' ס' נשיאה ש' וסרקרוג:

♦ בנוגע לפנקסי החשבונות של המערערת לשנת המס 2003, התנהל בין הצדדים ע"מ 821/08 על פסילה לפי סעיף 145ב לפקודת מס ההכנסה (להלן: "הפקודה"), בשל אי רישום תקבול. פסה"ד הורה על קבלת הערעור מטעמים מינהליים. מכאן שנטל "חובת ההצדקה" לעצם הוצאת השומות לרבות שיעורם, מוטלת על המשיב.

♦ ביהמ"ש קבע, כי אין לקבל טענות המערערת לגבי שינוי בנתונים, בהעדר ראיה, אשר יש בה כדי לשנות את נתוני ההסכמה שעמדו בבסיס הסכם השומה, כאשר לא הייתה טענה, כי הנתונים שם אינם נכונים או אינם רלוונטיים, אלא כל שנטען הוא שיש לנתק בין העסק הנדון לעסק שעמד בבסיס הסכם השומה. לעומת זאת, נערכה ביקורת ספציפית יותר לגבי שנת המס 2005, בכלל המוצרים הנמכרים ע"י המערערת וכן בסניפים הנוספים.

♦ ביהמ"ש לא מצא מקום להתערב באופן עריכת הפדיון הצפוי מפלאפל עפ"י הנתונים כפי שהובאו ע"י המשיב. המסקנה, כי שיטת העבודה לא שונתה אצל המערער. למרות שבשנת 2003 נפתח העסק בסניף נווה שאנן, הרי שהמערער לא היה עובד חדש, מותג העיסה, היה קיים, וככול שפורטו ההוצאות ע"י המערערת - הוצאות שהיו אמורות לכלול גם את נושא קבלת אישורי הכשרות ומספרי העובדים - אלה לא נכללו בנושאי המחלוקת, בין הצדדים.   

בהתאם, דחה ביהמ"ש את הערעור בנוגע לאחוז הרווח הגולמי על שתייה.

♦ לעניין מכירת שווארמה וטענת המערערת, כי סניף הרצליה מעולם לא עסק במכירת מנות שווארמה, הסניף במרכז הכרמל שנפתח ב-2006 רק החל למכור מנות שווארמה באותה שנה. ביהמ"ש הגיע למסקנה, כי לצורך חישוב הפדיון הצפוי של מוצר זה, לא עמדו בפני המשיב נתוני השוואה מסניפים אחרים של העסק, ואולם, התבססה השומה על נתוני בדיקה ספציפיים. לפיכך, ביהמ"ש קבע, כי אין מקום להתערבות בתחשיב המשיב.

♦ ערעור המערערת נדחה. ערעור המערער התקבל.

ב"כ המערערים: עו"ד חסאן בסטוני
ב"כ המשיב: עו"ד הגב' דנה גורדון-ונדרוב