נטל ההוכחה – הוצאות מימון ופחת

♦ המערערת רכשה בשנת 83 מגרש, ובשנת 90 הקימה עליו מבנה בן שתי קומות. הקומה הראשונה מושכרת החל משנת 97 לקופ"ח, והקומה השנייה משמשת למגורי בעלי מניותיה. המערערת ביקשה לנכות מהכנסות השכירות שלה  הוצאות פחת של המבנה וכן הוצאות מימון שהיו לה בהקמת המבנה. עפ"י דיווחיה, עלות הקמת המבנה הסתכמה בכ-4.9 מליון ₪ והיא גזרה את אחוזי הפחת מנתון זה. אשר להוצאות המימון, לטענת המערערת אלה הם ריביות ששילמה בגין הלוואות שנטלה לצורך הקמת המבנה מבנקים בשוויץ, שהסתכמו      ב-1.2 מליון פרנקים שויצרים.  

 

♦ המערערת לא הציגה בפני המשיב ובפני ביהמ"ש קמא מסמכים או אישורים לעצם נטילת ההלוואה. המשיב לא קיבל את נתוני המערערת לעניין עלויות הבנייה כפי שנטענו על ידה והוא הסתמך לעניין זה על שומה שנערכה מטעמו ולפיה עלויות הבניה של המבנה כולו הסתכמו בחצי מליון ש"ח. המערערת הציגה מסמך מבנק שויצרי, ולפיו בעלת המניות במערערת, חייבת לאותו הבנק סכום של 1.2 פרנקים שווצרים, ובגין חובה זו רשומה משכנתא לטובת הבנק על המבנה, אך לא הוצגו על ידה מסמכי ההלוואה, המועד בו ניתנה, העברת ההלוואה – אם בכלל – מבעלי המניות למערערת או אינדיקציה כלשהי שיש בה לקשור בין הסכום הנטען לבין מימון הקמת המבנה על ידי החברה בירושלים. ביהמ"ש קמא קבע כממצאים שבעובדה, כי המערערת לא הוכיחה כלל את עצם נטילת ההלוואה על ידה או קשר כלשהו בין אותה הלוואה נטענת ובלתי מוכחת למימון המבנה, ועל כן דחה את ערעור המערערת בעניין זה. עוד טענה המערערת, כי לא ניתן להעלות על הדעת סיטואציה של הקמת מבנה בלי הוצ' מימון, ועל כן שומה היה על המשיב לשום הוצאות לפי מיטב שפיטתו.

 

ביהמ"ש העליון – כב' הש' פרוקצ'יה, ארבל ואלון:

 

♦ אין מקום להתערב בממצאי עובדה של ביהמ"ש קמא בעניין הוצ' המימון. ביהמ"ש שב ומזכיר, כי נישום הטוען להוצאה שהוצאה בייצור הכנסתו נושא בנטל הראיה להוכחת ההוצאה הנטענת על ידו. אין לקבל את טענת המערערת בדבר שומת הוצאות לפי מיטב השפיטה. סע' 17 לפקודת מס הכנסה מתיר ניכויין של הוצ' שהוצאו כולן בייצור הכנסתו של הנישום. על מנת שתקום הוצאת מימון ברת ניכוי על פי סעיף 17(1)(א), נדרש כי אותה הוצאה אכן הוצאה בפועל כסכומי ריבית ששילם הנישום על כסף שלווה לשם ייצור הכנסתו. מימון עצמי של נישום איננו יוצר מטיבה של הגדרה זו הוצאת מימון שכן הוצאת מימון שכזו הינה הונית. הוא הדין במימון שהועמד לרשותו של נישום מבלי שנתחייב לשלם בגינו תשלומי ריבית או הפרשי הצמדה. נטל השכנוע וההוכחה להתקיימות כל מרכיבי הוצאת מימון של ריבית כהוצאה "פירותית" מוטל על הנישום, וזאת בהתייחס לכל המרכיבים הנ"ל, דהיינו: א. נטילת ההלוואה; ב. ההלוואה במלואה נועדה ליצירת מקור ההכנסה; ג. הריבית שולמה בפועל עבור אותה הלוואה. נישום שאין בידו להוכיח התקיימותם של כל המרכיבים הנ"ל במצטבר, נכשל בכך מניה וביה בהוכחת עצם קיומן של "הוצאות מימון" שיהיו ברות ניכוי מהכנסותיו שבנדון.

 

♦ לעניין ניכויי הפחת, לדיווחי המערערת בגין עלויות הקמת הבניין, לא היה גיבוי במסמכים או נתונים כלשהם. יתירה מזו, רו"ח המערערת הסתייגו בדוחותיה הכספיים מהנתון הנ"ל שדווח על ידה, היא לא הגישה דו"חות במשך 13 השנים שמרכישת הקרקע ועד לשנה הראשונה בה השכירה את הקרקע, ו-7 שנים ומעלה ממועד השלמת עבודות הבנייה. המערערת גם נמנעה להגיש חוו"ד שמאית מטעמה לעניין עלויות הבנייה. בנסיבות אלה נאלץ המשיב לערוך חוות דעת שמאית מטעמו. בשלב הערעור ניתנה חוו"ד שמאי נוספת, אך ביהמ"ש קיבל את חוות הדעת של המשיב, באשר לטענתו, חוות הדעת השנייה נערכה במסגרת של ניסיון להגיע להסדר פשרה, ומשלא עלה יפה – נקבע, כי השומה המקורית תישאר על מקומה. בנושא זה התערב ביהמ"ש העליון וקבע, שעל ממצאי המשיב בשומתו לשקף את הממצאים העולים מתוך מכלול הנתונים שנאספו על ידו, הן אלה שדווחו על ידי הנישום והן אלה שנתבררו לו במהלך בדיקותיו. משנערך, בהסכמת הצדדים, דו"ח שמאות שני, ומשנתברר, כי הבדיקות שנערכו על ידי השמאי לצורך הדו"ח השני היו מקיפות יותר מאלו שנערכו בדו"ח הראשון, רכש בכך הדו"ח השני מעמד עדיף על הראשון. העובדה שהבחינה השמאית השניה נערכה בגדרו של ניסיון לפשרה אינה משנה מנפקות תוצאותיה לגופן.

 

♦ המערערת טענה, כי המשיב טעה בהתייחסו אל הקומה הראשונה בלבד כאל נכס מסחרי, כאשר גם דירת המגורים משמשת כמשרד של המערערת. ביהמ"ש קמא קבע, כממצא עובדתי, שאין להתערב בו, שהקומה השניה במלואה משמשת כדירת המגורים של בעלי המניות, ונבנתה מלכתחילה למטרה זו.

 

♦ הערעור נדחה ברובו למעט ביחס לאימוץ חוו"ד השמאי השנייה.