נטל הראיה מול חובת ההצדקה בטענות נגד סבירות שומה

♦ יעקב בן הרוש (להלן: "המערער") הינו קבלן שיפוצים שדרש בדוחות הכספיים לשנים 2006 ו-2007 הוצאות בגין עבודות חוץ שבוצעו על ידי קבלני משנה למיניהם שעבדו עבורו. המערער נחקר בחשד לשימוש בחשבוניות פיקטיביות ולא הוכיח כי אכן בוצעה עבודה על ידי מספר קבלני משנה. לאור זאת, פסל פקיד שומה ירושלים 3 (להלן: "המשיב") את ספרי המערער לשנת 2006. באופן דומה, לא הוכיח המערער את התשלומים הנטענים לקבלני משנה בשנת 2007 ופסל את ספריו גם לשנה זו. אך לאחר דיון שקיימו הצדדים, חזר בו המשיב מפסילת הספרים לשנת 2007. בסופו של יום, המשיב לא הכיר בהוצאות המערער לקבלני משנה בשנת 2006 בסך של 494,000 ש"ח ובהוצאות בסך של 473,235 ש"ח לקבלני משנה בשנת 2007.

 

♦ לטענת המערער, לא היה למשיב בסיס ראייתי כלשהו לקביעותיו ויש להכיר במלוא הוצאותיו בשתי שנות המס, שעה שנטל הראיה לאי הכרה בהוצאות רובץ לפתחו של המשיב. באשר לפסילת הספרים טען המערער בין היתר, כי הליך השימוע שנוהל בעניינו נוהל שלא כהלכה. המשיב גם לא חשף לפני המערער את דוחות החקירה, כולל החקירות אודות קבלני המשנה. זאת ועוד, שישה ימים לפני תום תקופת ההתיישנות, הזדרז המשיב והוציא לו שומות לשנים 2006 ו-2007, ורק ביום 10.10.12 כעשרה חודשים לאחר תום תקופת ההתיישנות שחלה ביום 31.12.11, הוציא המשיב הודעה על פסילת הספרים.

 

♦  לטענת המשיב, תהליך השימוע התנהל כהלכה וטענות המערער נשמעו בחפץ לב. עובדה היא כי פסילת הספרים לשנת 2007 בוטלה. ובאשר לטענת ההתיישנות נטען, כי פסילת הספרים נעשתה טרם הסתיימו דיוני השומה בהליך ההשגה שהגיש המערער (שלב ב'), ובטרם קבע המשיב את השומות בצו לשנות המס נשוא הערעור. משכך המשיב לא היה מוגבל לפסול באותה שעה את הספרים של המערער.

 

 

♦ביהמ"ש קבע, כי חובת הראיה שהשומה מופרזת תהא על המערער, אולם אם נוהלו פנקסים קבילים ומדובר ב"שאלה פנקסית" (שאלה שאת התשובה לה ניתו ללמוד מפנקסי הנישום), הנטל עובר למשיב בכדי שיצדיק החלטתו. במקרה זה, נטל השכנוע רובץ לפתחו של המערער. בכל הנוגע ל"נטל ההצדקה", גם לא יכולה להיות מחלוקת באשר לשנת 2006, כי נטל זה אינו רובץ על המשיב נוכח פסילת הספרים באותה שנה.

 

♦ ביהמ"ש קבע, כי לגבי שנת 2007, המחלוקת שבין הצדדים איננה פנקסית, שכן למרות שהספרים של המערער לא נפסלו בשנה זו, לא ניתן לברר את נכונות הספרים רק מתוכם. לכן, גם אם היה מקום לקבל את טענת המערער לפסילת ספריו לשנת 2006, לא חלה חובת הצדקה על המשיב לגבי שתי השנים.

 

♦ ביהמ"ש קבע, כי  על פקיד השומה להפעיל את סמכותו בקביעת שומה לפי מיטב השפיטה לא מתוך כוונה להעניש את הנישום, אלא מתוך חתירה לגביית מס אמת. גם בהעדר אסמכתאות, המשיב אינו יכול לקבוע שומה באופן שרירותי. עם זאת, ברור מאליו, כי שומה הנעשית לפי מיטב השפיטה מעצם טבעה יסודה בהשערה ובאומדנא, וככל שהנישום לא העמיד את מלוא החומר שבידיו, או שביכולתו להשיג בפני המשיב, על מנת לסייע לו בחתירה למס אמת. אין הוא יכול לטעון בעלמא נגד אותה שומה משוערת, אלא אם כן הוכיח קיומו של ספק בתקינותה של אותה שומה. לגבי שנת 2006, נקבע, כי אין מחלוקת שהחשבוניות עליהן הסתמך המערער היו מזויפות ושעה שמדובר במצב בו המערער כלל לא הוכיח את עצם ההוצאה לה הוא טוען, המשיב רשאי היה שלא להכיר בהוצאות ובכך ממילא יצא גם כן לידי חובת ההצדקה, אם כלל הייתה מוטלת עליו במקרה זה. לגבי שנת 2007, נקבע, כי מניתוח הממצאים ובחינת עדויות קבלני המשנה, אף על פי שחלק מהשיקים שהוצאו מהמערער נמסרו לחברת ניכיון שיקים, אין בכך בכדי לסתור את גרסתו, שקבלני המשנה הם אלו שקבלו את תמורת השיקים לידם.

 

♦ לעניין פסילת הספרים, קבע ביהמ"ש, כי במקרה זה ההחלטה לפסלם ניתנה בתוך השנה שמיום הגשת ההשגה ולא הייתה כל מניעה לבצע הליך של פסילת ספרים באותו שלב. בשלב ההשגה המשיב בוחן את אופן הדיווח המפורט בספרים המוצגים לו לצורך ביקורת, והוא נותן דעתו מחדש על כל נתוני הנישום על-פי שיקול דעתו, לרבות האפשרות לבחינה מחודשת של ניהול הספרים על ידו שיכולה אף להביא לפסילתם.

 

♦ לעניין טענות המערער להיעדר שימוע, קבע ביהמ"ש,  כי המשיב איפשר למערער לשוב ולהמציא הוכחות כי התשלומים שולמו בפועל וכי העבודה בוצעה, אך ראיות כאלו לא הוצגו, על אף שהחומר הרלוונטי שהיה בכוחו להוכיח זאת נמצא היה בידי המערער. בשל האמור, נקבע בסופו של יום כי הערעור בכל הנוגע לשנת 2006 נדחה. לעומת זאת, בכל הנוגע לשנת 2007, הערעור מתקבל בכל הנוגע להוצאות בסך של 224,406 ש"ח (מתוך 473,235 ש"ח).

 

תוצאה:

♦ הערעור נדחה חלקית. המערער חוייב בהוצאות המשיב בסך 40,000 ש"ח.