סמכות המנהל להאריך מועדים הקבועים בחוק

 

♦ העוררים פנו ביום 9.2.03 וביום 18.4.04 למנהלת הגבייה במשרדי המשיב, בבקשה לתקן את השומה. פניות העוררים מהווים בקשה לתיקון שומה לפי סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין (להלן: "החוק"). המשיב לא טורח לענות לפניות הנשלחות אליו, ופניות למנהלת הגבייה כמוה כפנייה למשיב. לחילופין, יש מקום להארכת המועד לתיקון השומה במקרה דנן מכח סעיף 107 לחוק, המקנה למנהל סמכות להאריך כל מועד שנקבע בחוק זה, אם נתבקש לכך ואם ראה סיבה מספקת להיעתר לבקשה.

 

♦ לטענת המשיב, לא ניתן לתקן השומה מאחר וחלפו למעלה מ-4 שנים מיום שהיא נעשתה, וממילא העוררים לא הגישו מעולם בקשה להארכת מועד. סעיף 107 אינו מקנה למנהל סמכות להאריך מועדים מהותיים הקבועים בחוק, שכן אם יוחל הסעיף גם על המועד לתיקון שומות, התוצאה תהא שהמנהל יהיה רשאי לתקן שומות בכל עת (לאחר שהוא יאריך לעצמו את המועד), והשומה לא תהפוך לסופית לעולם. ממילא, העוררים לא סיפקו סיבה מספקת כלשון סעיף 107 לחוק המיסוי להארכת המועד האמורה על ידם. מגבלת התקופה ל-4 שנים בסעיף 85 חלה הן על המשיב והן על החייב במס.

 

ועדת הערר – עו"ד ושמאי ד.  מרגליות:

 

♦ השאלה העיקרית היא האם ניתן לפרש את סעיף 107 לחוק המיסוי בפרשנות רחבה, המתירה לתקן כל מועד שנקבע בחוק זה, ללא כל הגבלה או שמא, יש לאבחן בין מועדים שונים, חלקם ניתן להארכה וחלקם לא ניתן להארכה. לדעת חבר הועדה, יש להחיל את סעיף 107 על מועדים שהם בעלי אופי דיוני בעיקרו ולא מהותי ושורשי. מטבע הדברים יהיו מרבית המועדים הניתנים להארכה בנדון – קצרים ולא תקופות של ששה חודשים (כמצוין בסעיף 78(ד) לחוק המיסוי) ו/או תקופה של 4 שנים (המצוין בסעיף 85 לחוק המיסוי ו/או תקופה של שנה כמצוין בסיפא לסעיף 87(א) לחוק המיסוי). למנהל אין סמכות להאריך מועדים המסווגים כמהותיים ושורשיים כגון: תקופות בעלות אופי של התיישנות. בנוסף, על הבקשה להארכה ונסיבותיה להיות בתום לב ונתמכות בתצהיר מתאים המפרט את העובדות המשמשות יסוד לבקשה.

לגופו של עניין, אין ויכוח בין הצדדים, כי המונח "בקשה לתיקון שומה" עלה לראשונה רק במכתבים מיום 18.4.2004 ומיום 7.7.2004 בלבד, היינו הפניות שהגיעו למשיב בנושא "תיקון שומה" הגיעו למעלה מ-4 שנים לאחר שנעשתה השומה הרלוונטית. חזקה על העוררים, אשר היו מיוצגים על ידי עורכי דין מראשית העסקה, כי אם הם סברו שיש בידיהם עילה לתיקון השומה במסגרת המועד הקבוע בחוק, הם היו פונים למשיב בבקשה מתאימה בתוך מגבלת הזמן הקבועה בחוק ולא לאחריה כפי שנעשה בפועל".

 

דעת כב' הש' (בדימוס) זמיר והחבר מונד:  

 

♦ סעיף 107 לחוק המיסוי הוא סעיף כוללני וברור. הוא קובע ש"המנהל רשאי להאריך כל מועד שנקבע בחוק זה... אם ראה סיבה מספקת" לכך. הסעיף אינו מבדיל ומגביל את המנהל להאריך המועד, בין אם מדובר לגבי מועד מהותי ושורשי ובין אם מדובר לגבי מועד פרוצדוראלי. מדובר כאן בהוראת חוק ברורה שאיננה ניתנת לפירושים שונים. שפת החוק (בסעיף 107 לחוק המיסוי) היא ברורה. האמור בסעיף 85א לחוק המיסוי אינו מטיל כל סייג והגבלה על סעיף 107 לחוק. סעיף 85א' לחוק דן בסיטואציה מיוחדת (ב"תנאים המזכים בפטור ממס לפי חלק ה2 לפקודה") ובמקרה כזה ניתן לתקן שומה גם לאחר 4 שנים, והוראה זו היא בנוסף לאפשרויות הניתנות בסעיף 85(1), (2) ו-(3) לחוק, כסיבות המאפשרות את תיקון השומה. סעיף 85א לחוק בא להוסיף על האפשרות להאריך המועד, הניתנת עפ"י סעיף 107 לחוק. בביהמ"ש העליון בע"א 1613/92, אביגדור זיו נגד מנהל מס שבח י-ם נקבע, כי יש לפרש את סעיף 107 פרשנות מרחיבה, וכן כי נראה לכאורה שסעיף 107 לחוק המיסוי חל גם במקום שלא מדובר בו דווקא בחובה המוטלת על הנישום, אלא אף כאשר מדובר בזכות הקיימת לטובתו. בפס"ד זיו הנ"ל נפסק גם, כי לענין הארכת המועד אין צורך ב"טעם מיוחד" כאמור בתקנה 528 לתקנות סד"א, תשמ"ד-1984, ודי כאן ב"סיבה מספקת" כדי לאפשר למנהל להאריך מועד שנקבע בחוק. לגופו של עניין, בהתאם לכל מה שהובא בפני הועדה, אין כל מקום לקבוע כי העוררים הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם, כדי להראות על קיומה של "סיבה מספקת" ראויה, שעל פיה יכול היה להיות למשיב שיקול דעת נכון ואמיתי להאריך את המועד הנקוב בסעיף 85 לחוק המיסוי.

 

♦ הערר נדחה.