פיצוי עקב סיום יחסי עובדים מעביד סווג כהכנסה פירותית!

♦ המערער עבד בין השנים 2008-1996 בחברת טי.טי.אי.טים טלקום אינטרנשיונל בע"מ (להלן – "החברה"). בחודש יולי 2008 דרש בעל השליטה בחברה, מר ליפשס, את פיטוריו המיידיים של המערער, לאחר שפרץ סכסוך בין השניים. בתגובה פנה המערער לחברה במכתב מיום 27.11.2008 בו ביקש את "מיצוי זכויותיו". במכתב פירט המערער כי הוא דורש סכומי כסף בעבור שנת הודעה מוקדמת, 6 חודשי "מענק מיוחד", בונוסים לשנים 2008-2007, הפרשי שכר ופיצויים בגין לשון הרע. סכומים אלה הצטברו לכחמישה מיליון שקלים. החברה מצידה כפרה בכל דרישותיו. לאחר התכתבויות נוספות בין המערער לבין החברה, חתמו הצדדים ביום 30.12.2008 על הסכם גישור. בהסכם הגישור נקבע כי לסילוק מלא וסופי ומוחלט של כל תביעות מי מהצדדים בגין העסקתו והפסקת העסקתו של המערער בחברה, הוסכם כי החברה תשלם למערער סך של 12 משכורות חודשיות החל מיום 15.7.2008 והיתרה תשולם בסכום חד פעמי בסך 413,000 ש"ח, סה"כ 1,248,972 ש"ח. עוד נקבע כי המערער ימשיך להיות מחויב לשמירת סודיות כלפי החברה וממועד החתימה וכן לא יתחרה בחברה במשך 18 חודשים ממועד החתימה על ההסכם.

 

♦ המערער טען כי ראוי לסווג את הכנסתו כרווח הון ובהתאם להחיל עליה את שיעורי המס הקבועים בסעיף 91(ב1) לפקודת מס הכנסה. לדבריו, התשלומים שולמו לו בגין התחייבותו שלא להתחרות בחברה. התשלום שולם, כך נטען על ידו, בגין מכירת נכס הון ולכן חייב במס רווח הון. המערער טען כי הכסף שולם לו לאחר שהעסקתו בחברה נסתיימה ביום 15.7.2008, עת שבעל השליטה דרש את פיטוריו המיידיים

 

♦ המשיב התנגד לעמדתו של המערער, וטען כי מדובר בהכנסת עבודה, על פי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה. לדבריו, המערער סיים את העסקתו רק במועד חתימת הסכם הגישור. עד למועד זה שולם למערער מרבית הסכום באמצעות משכורות, שכך אף הוגדרו בטופס 106 שהוגש על ידי החברה. יתרת הסכום שולמה אף היא על בסיס חישוב של משכורות חודשיות. בהמשך, ביקש המשיב להוסיף טענה חלופית לפיה מדובר במענק פרישה החורג מסכום הפטור שבסעיף 9(7א)(א)(1) לפקודת מס הכנסה. המערער התנגד להוספת טענה זו, שכן חלופה זו לא הופיעה בשומת המשיב ובנימוקיה.

 

 

♦ ביהמ"ש קמא דחה את עמדת המערער. הוא קבע כי מהסכם הגישור עולה בבירור כי התשלומים נועדו כדי להביא למיצוי את דרישות המערער "בגין העסקתו והפסקת העסקתו של [המערער] בחברה". בית המשפט

 

הבהיר כי הסכם הגישור נחתם על רקע דרישותיו של המערער מהחברה, אשר התמקדו בטענה כי מגיעים לו תשלומים שונים בשל תקופת עבודתו. בית המשפט אימץ את עמדת המשיב וקבע כי יחסי העבודה בין המערער לחברה נמשכו עד לחתימת הסכם הגישור ביום 30.12.2008, שכן עד אז הועברו לו מרבית הסכומים באמצעות תלושי משכורת הזהים למשכורתו המקורית ותנאי העסקתו נשמרו. בית המשפט דחה את טענת המערער כי עיקרו של הסכם הגישור הינו בתניית אי התחרות. בית המשפט הדגיש כי גם הסכום בסך 413,000 ש"ח ששולם למערער עם חתימת הסכם הגישור נועד לפצותו על דרישותיו מהחברה בגין עבודתו בעבר.

 

 

♦ ביהמ"ש לא מצא לנכון להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ולכן קבע גם כי הוא אינו נדרש להכריע בטענות הנוגעות לפרשנות החלופית אליה טען המערער, של ההסכם כפיצוי בעבור הגבלה עתידית של זכותו להתחרות בחברה לאחר סיום עבודתו בה. ביהמ"ש ציין כי אינו רואה מקום לסטות מקביעת בית המשפט המחוזי כי הסכם הגישור נחתם בהמשך ישיר להתכתבות בין הצדדים, ובמסגרת פשרה ביניהם ביחס לעמדותיהם הסותרות לגבי זכאותו של המערער לתשלומים השונים. עובדה זו אף נתמכת מפורשות בלשונו של ההסכם המגדיר את מטרתו. ייתכן שהסכמתו של המערער שלא להתחרות בחברה ולהימנע משיתוף פעולה עם גורם חיצוני שיתעניין בחברה היוותה תמריץ בעבור החברה להגיע להסכמה זו, אולם יש טעם במסקנתו של בית המשפט קמא כי זהו תנאי נלווה בלבד להסכמת החברה לתשלום בעבור זכויותיו של המערער כעובד החברה. נוכח מסקנה זו, אף אין חשיבות להכרעה בדבר טענתו של המערער כי הוא סיים את עבודתו ביום 15.7.2008, ולא ביום 30.12.2008. זאת, שכן ככל שמדובר בפיצוי עבור תשלומים שהגיעו למערער בעת העסקתו, אין נפקות למועד בו שולמו בפועל. עם זאת, יצוין כי לא נמצא טעם להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא אף לעניין זה.

 

 

♦  הערעור נדחה.