קיזוז הפסד הון ריאלי מרווח הון ריאלי?

 בשנת 1991 רכשו המערערים, שיפמן גילה ומשה (להלן: "המערערים") זכויות במקרקעין (דירת מגורים) (להלן: "המקרקעין"), בתמורה לסך של 491,590 ש"ח. בתאריך 31.7.2005 מכרו המערערים את הדירה בתמורה לסך של 927,830 ש"ח. המערערים הגישו למנהל מיסוי מקרקעין מרכז, שומה עצמית ובגדרה טענו כי נוצר להם הפסד ריאלי במכירה בסך 227,307 ש"ח ומנגד נוצר להם רווח אינפלציוני חייב בסך 138,018 ש"ח. לטענתם, היות שההפסד הריאלי גבוה מן הרווח האינפלציוני, הרי שהם אינם חייבים במס כלשהו בגין מכירת זכויותיהם במקרקעין.  

♦ המשיב לא קיבל את השומה העצמית וערך למערערים שומה עפ"י מיטב השפיטה, בגדרה העמיד את הרווח האינפלציוני החייב במס בהתאם להוראת סעיף 48א' לחוק על סך של 138,017 ש"ח, כאשר קרן סכום המס היא 13,801 ש"ח. המשיב נימק את החלטתו בכך שהיות וחוק מיסוי מקרקעין (להלן: "חוק מיסוי מקרקעין" או "החוק") מבחין בין רווח אינפלציוני לבין רווח ריאלי, ואיננו מאפשר קיזוז של הפסד הון ריאלי אלא רק של הפסד הון נומינאלי. המערערים שילמו את המס. ב- 26.06.06 הגישו המערערים דו"ח מ"ה לשנת 2005 ובמסגרתו ביקשו, בהתאם להוראות סעיף הקיזוז, לקזז את ההפסד הריאלי שנגרם להם ולהחזיר להם את המס ששילמו למס שבח בגין הרווח האינפלציוני.

 ♦המשיב טען, כי סעיף הקיזוז מאפשר לקזז רק הפסדים נומינליים ולא ריאליים וכיוון שלא נגרם למבקשים הפסד נומינאלי, המשיב לא הכיר בקיזוז.

♦לטענת המערערים, סעיף 92(א)(1) לפקודת מס הכנסה הינו בסיס ראוי לקיזוז הרווח האינפלציוני שנצמח למערערים כנגד ההפסד הריאלי שנגרם להם. בדברי ההסבר לסעיף הקיזוז בהצעת החוק נכתב "לפי השיטה החדשה שוב אין מתרגמים הפסד הון למס לצורך הקיזוז, אלא תמיד רואים את הפסד ההון עצמו כהפסד ריאלי, והפסד זה יקוזז תחילה כנגד ריווח ההון הריאלי ורק היתרה תקוזז כנגד העודף האינפלציוני". עוד טוענים המערערים כי יפה לענייננו האמור בפסק הדין גרנות שממנו עולה כי הערכים על פיהם יש לפרש את חוקי המס, הינם ערכים ריאליים. לעניין ס' 9 לחוק התיאומים המאפשר קיזוז הפסד הון ריאלי, טענו המערערים, כי לא סביר שהפתרון שנועד לנטרל את גורם האינפלציה יחול רק על אנשי עסקים שחוק התיאומים חל עליהם ולא יהיה רלוונטי כלל להמוני הציבור הרחב, ביניהם המערערים, שהם אלה שמבצעים את מרבית העסקאות בשוק המקרקעין. עמדת המשיב היא שהוראות חוק מיסוי מקרקעין כמו גם הוראות פקודת מס הכנסה מכירות בקיומו של הפסד הון בערכים נומינאליים בלבד. כעולה מהוראות החוק, השבח הינו ההפרש שבין מחיר מכירת הנכס לבין מחיר רכישתו - בערכים נומינאליים לעניין חוק התיאומים טען המשיב, כי הוא החריג המעיד על הכלל. חוק התיאומים מאפשר אמנם הכרה בהפסד הון ריאלי לצורך קיזוז הפסדים במסגרת סעיף 92 הנ"ל. אלא, שהכרה זו במסגרת חוק התיאומים אין בה כדי להרחיב את היריעה ולאפשר קיזוז הפסדים כמבוקש בערעור דנא, והיא מוגבלת אך ורק לאותם מקרים שחוק התיאומים חל עליהם מפורשות.

בית המשפט המחוזי מחוז מרכז, כבוד השופט אחיקם סטולר:

♦ ביהמ"ש לא קיבל את פרשנות המערערים ולפיה יש לדחות בכל תוקף את הטענה, כי לסעיף 92 לפקודה אין כל הגדרות משל עצמו ואת הגדרת המונח "הפסד" הוא שואב מסע' 47 לחוק מיסוי מקרקעין. לטענה זו של המערערים אין בסיס, מקום שנוסח סעיף 92 קובע מפורשות כי לעניין זה רואים שבח והפסד כמשמעותם בחוק מיסוי מקרקעין, כאילו היו ריווח הון או הפסד הון, לפי העניין. האמור מכאן, הוא שעניין שבח והפסד יהא על פי האמור בסעיף 47 לחוק מיסוי מקרקעין ואין לקבל פרשנות אחרת הדוחה פרשנות זו. בהיעדר עיגון לשוני לעמדת המערערים דין טענתם להידחות, שכן אין לפרשנות הלשונית, אותה מבקשים המערערים ליתן למונח "הפסד הון", נקודת אחיזה המהווה תנאי בלעדיו אין, לצורך מתן הפרשנות האמורה. על דרישה זו עמד בית משפט העליון ולפיה: 'כל פרשן חייב להתחשב במגבלות הלשון, ראה ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי". ביהמ"ש אף לא קיבל את טענת המערערים, כי לפי פסיקת בית המשפט העליון בעניין גרנות, יש לפרש את חוקי המס בערכים ריאליים, שכן בעניין גרנות, להבדיל מבמקרה דנן, לשון החוק הייתה ניטראלית אשר סבלה את שתי האפשרויות הפרשניות: זו המבקשת לקזז את המקדמות בערכן הנומינאלי, וזו המבקשת לקזזן בערכן הריאלי. לעניין חוק התיאומים קבע ביהמ"ש כי הכרה בהפסד ריאלי במסגרת חוק התיאומים אין בה כדי להרחיב את היריעה ולאפשר קיזוז הפסדים כמבוקש בערעור דנא והיא מוגבלת אך ורק לאותם מקרים שחוק התיאומים חל עליהם מפורשות.

♦ לסיכום, בשים לב ללשון הוראות חוק מיסוי מקרקעין, פקודת מס הכנסה, וחריג שנקבע בחוק התיאומים ולפסיקה שהתייחסה לכך, הגיע ביהמ"ש למסקנה שדין הערעור להידחות.

תוצאה:

♦הערעור נדחה

ניתן ביום 09.10.12

ב"כ המערערים: עוה"ד צבי פשדצקי

ב"כ המשיב: עוה"ד יוסי טופף