רע"פ על החלטת בימ"ש מחוזי (סיום סאגת דן מור– ברלינר)

♦ המבקשים הועמדו לדין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (פ 6951/05) בגין מספר עבירות על סעיפים שונים בחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף).
ביום 10.9.2007 זיכה בית משפט השלום (כבוד השופט ד' מור) את המבקשים מהמיוחס להם בכתב האישום.
על הכרעת הדין ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 71854/07).
ביום 12.5.2008 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, הרשיע את המבקשים במיוחס להם בכתב האישום, והורה על החזרת התיק לבית משפט השלום לצורך גזירת דינם.
ביום 6.11.2008 גזר בית משפט השלום על המבקשים, בין היתר, עונשי מאסר על תנאי וקנסות כספיים, וכן הרחיב גזר הדין לעניין השגותיו הרבות של בית משפט השלום על הרשעת המבקשים בעבירות אשר יוחסו להם, במסגרת הליך הערעור.
על גזר הדין הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70959/08).
ביום 17.6.2009 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור והחמיר בעונשם של המבקשים.
♦ לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי משהתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום, אשר התרשם באופן בלתי אמצעי מהמבקשים 3 ו-4 ומן העדים השונים, וקיבל את עדויותיהם כמהימנות. בהקשר זה טוענים הם, כי החוזים המדוברים הינם חוזים תקפים לכל דבר ועניין. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי התעלם מקביעותיו של בית משפט השלום, כי התנהלות החוקרים במקרה הנוכחי התעלמה מהאישיות המשפטית הנפרדת של המבקשות 1 ו-2 ושל החברות איתן חתמו על חוזים, וכן מזכותם של המבקשים לחופש עיסוק. המבקשים מוסיפים, כי משמנהל מס ערך מוסף לא הפעיל את סמכותו לפי סעיף 138 לחוק מס ערך מוסף וקבע, כי החוזים הם פיקטיביים, אלא פנה ישירות להליך פלילי ללא הסמכה לכך בחוק, נשללה מהם האפשרות הקבועה בסעיף זה לערער על החלטתו, ובכך נפגעה זכותם לגישה לערכאות. עוד טוענים הם, כי אף אם נתקיים היסוד העובדתי של העבירות האמורות, בית המשפט המחוזי הניח שמתקיים היסוד הנפשי, וכלל לא נדרש להוכחת קיומו של יסוד זה אצלם. אשר לעניין חומרת העונש, המבקשים טוענים, כי התערבות בית המשפט המחוזי בעונשם לחומרא, על רקע ההערות שהושמעו כנגד התנהלותו של בית משפט השלום, הינה חריגה ביותר ומצדיקה מתן רשות ערעור.
♦ לטענת המשיבה, בקשת רשות הערעור איננה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית שכן אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מדלת אמותיו של תיק זה. לעניין הטענות לגופן, המשיבה סומכת את ידיה על פסקי הדין של בית המשפט המחוזי.
 
בית המשפט העליון: כב' הש' ס.ג'ובראן:
♦ עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה זה, חרף טענות המבקשים, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי. ודוק, הלכה זו שרירה וקיימת אף במקום בו ביטלה ערכאת הערעור את זיכוים של המבקשים בערכאה הדיונית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. אכן בית משפט, בשבתו כערכאת ערעור, אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, אך במקרה הנוכחי הצדק עם בית משפט המחוזי, אשר מצא לנכון להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט השלום.
משהגיע בית המשפט המחוזי למסקנות העובדתיות אליהן הגיע, קצרה הייתה הדרך לביסוס הרשעתם של המבקשים בעבירות המיוחסות להם, ולא נמצא פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לעניין הוכחת התקיימות היסוד הנפשי אצל המבקשים. יתר על כן, בית המשפט המחוזי לא מצא, כי נפל פגם בהתנהלות המשיבה במהלך חקירת המבקשים, ומשכך ברי, כי לא היה צריך להתייחס למסקנות בית משפט השלום הנוגעות להתנהלות רשויות המס. אשר לאי הפעלת סמכות מנהל מס ערך מוסף לפי סעיף 138 לחוק מס ערך מוסף, לא נראה שזו מונעת מהמשיבה לפתוח בהליכים פליליים כנגד העוברים על החוק, אשר זכאים להעלות את כלל טיעוניהם כנגד התנהלות מנהל מס ערך מוסף ומסקנותיו, במסגרת ההליך הפלילי.
לבסוף, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה. בנסיבות המקרה, לאור הרשעת המבקשים בבית המשפט המחוזי בעבירות מס בסכומים נכבדים, אין כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצעו המבקשים, ובגינם ראה לנכון בית המשפט המחוזי להחמיר בעונשם.
 
תוצאה:
♦ רשות הערעור נדחית.
 
ניתן ביום 14.7.09
ב"כ המבקשים: נ.אברהמי, עו"ד.
ב"כ המשיבה: י.הירשברג, עו"ד.