תשלום "דמי רצינות" אינו מחייב בהכרח מסקנה שנכרת הסכם

♦ חברת סיטי ג'וניור בע"מ (להלן:"המערערת") הפעילה, עד סוף ינואר 2008, שתי חנויות למכירה קמעונית של מוצרי הלבשה והנעלה באילת. חנות אחת בקניון "מול הים" והחנות השניה במתחם מלון הרויאל ביץ' בחוף הצפוני. ביום 10.1.2008 נחתם הסכם בין המערערת לבין חברת אינטר ג'ינס בע"מ בו מכרה המערערת לאינטר ג'ינס את מלוא זכויותיה בשתי החנויות לרבות מלאי הסחורות. הזכויות הנמכרות היו זכויות שכירות חוזיות בשתי החנויות והמלאי. התמורה להעברת זכויות השכירות כאמור, פינוי החנויות ומסירת החזקה בהן לאינטר ג'ינס, נקבעה לסכום של 1,100,000$.

♦ אשר לתמורה בעבור המלאי, נקבע בהסכם, כי שלושה ימים לאחר מסירת החזקה בשתי החנויות, תיערך ספירת מלאי ו"ערך המלאי יחושב ע"י הכפלת מספר היחידות מכל פריט במחיר ששולם ע"י המערערת עבור אותו פריט והתמורה בגין המלאי תשולם למערערת בשלושה תשלומים". שתי החנויות נמסרו על ידי המערערת לאינטר ג'ינס ביום 1.2.2008 ותמורת המלאי שולמה כאמור לעיל. המערערת דיווחה למשיב על רווח ההון מהעסקה האמורה וזאת כרווח הון שנוצר ע"פ ההסכם מיום 10.2.2008. באותה שנה היו ל"זכות" המערערת הפסדים ניכרים ולכן התקזזו רווחי ההון מהעסקה דנן כנגד אותם ההפסדים. המשיב קבע כי יש לראות את עסקת המכירה ככזו שהושלמה עוד במהלך 2007. המערערת השיגה והשגתה נדחתה. מכאן הערעור.

♦ לטענת המערערת, התשלומים שקיבלה בשנת 2007 היו "דמי רצינות" ששולמו טרם כריתת ההסכם המחייב ביום 10.1.2008. עוד נטען, כי מדובר במכירה וברווחי הון לשנת 2008, הרווחים כולם מתקזזים כנגד הפסדיה באותה שנה ועל כן התוצאה המיסויית של עסקת המכירה הינה אפס.

לטענת המשיב, 70% מסכום התמורה שנקבעה בהסכם (ללא המלאי) שולמה עוד בשנת 2007.

♦ לטענת המשיב, קרוב לוודאי שנכרת הסכם בין הצדדים המהווה חוזה מחייב בעל פה במהלך שנת 2007. המשיב הוסיף, כי בלתי סביר שקונה ישלם 70% משווי העסקה מבלי שיש הסכם כלשהו שהתגבש בין הצדדים, המכיל בתוכו גמירת דעת וסויימות לגבי הנכס, הזכות או השכירות אותו יקבל.

ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בפני כב' הנשיא יוסף אלון:

♦ לאחר בחינת הדברים הגיע ביהמ"ש למסקנה, כי הדין עם המערערת וכי היא עמדה בנטל הנדרש להוכחת טענתה, כי הסכם המכירה אכן נכרת ביום 10.1.2008 - בד בבד עם חתימת ההסכם הכתוב. הנחתו של המשיב, כי הסכם המכירה נכרת עוד קודם לכן אינה עומדת לדעת ביהמ"ש הנכבד במבחן העובדות ובבחינה המשפטית הנדרשת לכך. המשיב אינו חולק, כי ביום 10.1.2008 חתמו הצדדים על ההסכם וכי חלק נכבד מאינדיקציות הביצוע של הסכם זה הן מאוחרות לאותו מועד (ובעיקר מסירת החזקה וזכויות השכירות בחנויות וספירת המלאי ומכירתו תמורת 2,140,000 ש"ח נוספים). ביהמ"ש קיבל את עמדתו של מנהל אינטר ג'ינס, מר י. פרץ - כי בין המערערת לבין אינטר ג'ינס התנהלה מערכת עסקית משמעותית - תוך אמון הדדי רב - במהלך שנים רבות שקדמו למכירה.

♦ ביהמ"ש לא מצא סיבה או נימוק שלא לקבל את עדות        י. פרץ בדבר רצונה העז של אינטר ג'ינס לנסות ולבסס את סיכוייה לרכישת הזכויות בשתי החנויות שהיוו, ע"פי עדותו, מרכזי מכירות בולטים באילת בתחום עסקיה של אינטר ג'ינס. שילוב נתונים אלה של רצונה העז של אינטר ג'ינס להבטיח לעצמה את העסקה העתידית ויחסי האמון והעסקים המשותפים - משך שנים רבות - בין המערערת ומנהלה לאינטר ג'ינס ומנהלה, אינם שומטים את ההסתברות  והעמידה לרשות המערערת מקדמות עתידיות נכבדות על חשבון התמורה שתסוכם בהסכם העתידי אשר ציפתה כי ייחתם ביניהם. לדעת בית המשפט הנכבד, אין גם חולק כי בנוהג שבעולם המסחר והעסקים - הדרך המקובלת לסמן את נקודת תום שלב המו"מ והמעבר לשלב החוזי המחייב - הינו בחתימת הסכם שבכתב.

♦ אכן, הוסיף ביהמ"ש, אין מניעה נורמטיבית לכריתת הסכם, מסוג ההסכם דנן, בעל פה. ברם, משבחרו הצדדים, בדרך הרגילה והמקובלת, לערוך ביניהם הסכם מפורט בכתב, נדרשת ראיה משמעותית להוכחת טענה, כי ההסכם הכתוב איננו אלא ביטוח משני ומאוחר להסכם מחייב שכבר נכרת בעל פה בין הצדדים, במועד בלתי ידוע ומתוך הסתמכות על סברה כזו או אחרת. בשל האמור לעיל, הערעור התקבל.

תוצאה: 

♦ הערעור התקבל. השומה נשוא הערעור בוטלה והמשיב חוייב לשלם הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח.

ניתן ביום 22.1.2014

ב"כ המערערת: עו"ד מאורי עמפלי ועו"ד סנדרה ארנולדיס

ב"כ המשיב: עוה"ד ירון פנש