המחאת חוב או מחילת חוב?

♦ ד"ר יהודה שנהב (להלן: "המערער") רכש את מלוא הון מניותיה המונפק של אווז ישראל בע"מ (להלן: "החברה") מכוח הסדר שאושר ע"י ביהמ"ש ביום 26.11.1992, במסגרת הליכי פירוק שננקטו נגד החברה בסמוך לשנת 1992 (להלן: "ההסדר"). בדוחות הכספיים של החברה ליום 31.12.1993 נרשמה "יתרת זכות" בסך 5,002,298 ש"ח על שם המערער והוסבר: "התחייבויות שהומחו לבעלי עניין במסגרת הסדר נושים". בשנת 1997 החליף המערער מניות של מגדל חברה לביטוח בע"מ במניות של לאומי אחזקות ביטוח בע"מ (להלן: "המניות"). ריווח ההון שנצמח למערער מהחלפת המניות הוערך ע"י המערער בסך של 4,548,506 ש"ח. ביום 20.4.97 בין המערער לבין החברה נכרת הסכם מחיקת חוב בסך 3,390,995 ש"ח ובמכתב מיום 10.12.1998 עדכן המערער את סכום המחיקה לסך של 4,000,000 ש"ח נכון ליום 31.12.1997. המערער דיווח על סכום זה כהפסד הון אותו קיזז כנגד ריווח ההון שנצמח לו מהחלפת המניות, ואילו החברה הצהירה על הפסד בסך 12,312,514 ש"ח בשנת 1997 לאחר ההכנסה שנצמחה לה ממחילת המערער על חוב בסך 4,000,000 ש"ח. המשיב לא קיבל את הצהרת המערער והוסיף לשומה בשנת 1994 סך של 5,002,298 ש"ח כהכנסה ממחילת חוב ספקים. לשומה בשנת 1997 הוסיף המשיב סך של 3,881,990 ש"ח כרווח הון ריאלי ועוד סך של 715,940 ש"ח כרווח הון אינפלציוני חייב ב -10%. כך משום שלא הכיר בהפסד שנטען ממחילת חוב שהלווה המערער לחברה בבעלותו.

 

♦ לטענת המערערים סך של 5,002,268 ש"ח שנרשם בדוחות הכספיים של החברה ליום 31.12.95 כ"יתרת זכות" נובע מהמחאת חוב החברה לספקים אל המערער עפ"י הוראות ההסדר וכפי שצוין בדו"ח הכספי של החברה ליום 31.12.95. על כן, אין לראות "יתרת זכות" זו כמחילת חוב של הספקים למערער אשר עובר לעריכת הסדר הנושים לא היה חייב לספקים דבר. המחאת החוב בסך 5,002,268 ש"ח יוצרת חבות מס, אולם משהמערער מדווח על בסיס מזומן, כל עוד לא התקבל אצלו תשלום מזומן על חשבון הסכום האמור לא השתכלל מועד החיוב. ועוד, הסדר הנושים נעשה והופעל בשנת 1993 ועל כן, ככל שהייתה למערער הכנסה, הרי שהכנסה זו הופקה בשנת 1993 ולא בשנת 1994. למחילת חוב של החברה כלפי המערער בסך 4,000,000 ש"ח בשנת 1997 היה צידוק כלכלי מלא, ועל כן, על המשיב להכיר בהפסד הון זה.

 

 ♦ ביהמ"ש קבע, כי הוראות ההסדר נכנסו לתוקפן עם אישור הסדר הנושים ביום 26.11.1992 ולאחר מועד זה השתכלל הסדר הנושים לכדי חוזה מחייב לפיו הוקנו למערער הזכויות והחובות מכוח הסדר הנושים. המשיב הפליג בטיעוניו לעניין זה, ובין היתר טען, כי ההסדר שהוצג ע"י המערער אינו חתום, עפ"י ההחלטה מיום 26.11.1992 אינו סופי, ההסדר מותנה בקבלת הלוואה ולא נמצאו מסמכים המעידים על ביצוע הסדר הנושים קודם לשנת 1994. ביהמ"ש אינו מוצא ממש בטענותיו של המשיב. אשר על כן, מקובלת על ביהמ"ש טענת המערער לפיה ההכנסה בין אם תוגדר כהמחאת חוב, כטענת המערער ובין אם תוגדר כמחילת חוב כלפי המערער, כטענת המשיב, הופקה בשנת המס 1992 ולכל היותר בשנת 1993 ולא בשנת 1994.ביהמ"ש לא מצא בגרסת המערער הסבר מניח את הדעת למחילת החוב לחברה דווקא באפריל 1997. האירועים עליהם מצביע המערער כגורם למחילת החוב באפריל 1997, הינם אירועים חיוביים מבחינת החברה ומכל מקום אין למצוא בהם הצדקה למחילת החוב באפריל 1997. מחילת חוב ברגיל תעורר חשש שמטרתה יצירת הפסד "מלאכותי" בהתקיים "יחסים מיוחדים" בין המוחל והנמחל. מהצורך לבעל השליטה במחילה כשעומדת לרשותו ההלכה בדבר "חוב אבוד"? כאשר סיכויי גביית החוב אפסו או שעלות גבייתו אינה כדאית לאור סיכויי הגביה הקלושים ממילא תהפוך ההלוואה לחוב אבוד לצרכי מס והמהלך של מחילה מתייתר. אין בכך כדי לשלול מחילת חוב שלה טעם כלכלי, עסקי או מסחרי וכאשר אין עיקר תכלית המחילה הפחתה או הימנעות ממס. בכלל תכלית עסקית, יכול ותבוא מחילת חוב לבעל שליטה שנועדה להפוך את החברה לאטרקטיבית למשקיעים, בהקשר זה לעיתוי המחילה, משקל בבחינת הדברים.

 

 ♦ביהמ"ש קבע, כי נוכח מסקנתו הקודמת ובהתחשב בהלכה שנקבעה בעניין רובינשטיין (ע"א 3415/97 פשמ"ג נ' רובינשטיין), נראה כי יש לראות במחילת החוב של המערער בשנת 1997, כעסקה מלאכותית ממנה רשאי המשיב להתעלם, ועל כן, ביהמ"ש מקבל את טענת המשיב בעניין זה.

 

 התוצאה:

♦ הערעור התקבל באופן חלקי.