ביהמ"ש: להגדיר מהו דיבידנד לצורך פקודת מ"ה

♦ מדובר בדיון מאוחד בעניין 3 ערעורים שהגישו המערערים, חברת כותון קולורס בע"מ (להלן: "החברה") ובעל השליטה בה מר איתי לייב (להלן: "המערער" ו/או "איתי") (ביחד: "המערערים"), על שומות בצווים שהוציא פקיד שומה חיפה (להלן: "המשיב") למערערים לשנים 2004-2007. באופן כללי יסופר כי החברה דיווחה על הכנסות של אביו של המערער אריה, אימו אבלין, אישתו אורטל ואחיו יורן. בנוסף, החברה דיווחה על הוצאה בשל חוב אבוד בסך 2.61 מיליון ש"ח של חברת "אקוורל" והוצאה של חוב אבוד בסך 260 אלף ש"ח לשני לקוחות נוספים. המשיב קבע כי אבלין, אורטל ויורן (להלן: "בני המשפחה") לא עבדו בחברה ולפיכך ייחס את כל התקבולים שקיבלו השלושה בשנות המס הרלוונטיות לבעל השליטה בחברה. המפקחת מטעם המשיב תיאמה את ההכנסה וסיווגה את סכומי השכר, שלכאורה שולמו לשלושה, כהכנסה מדיבידנד של איתי בהתאם לסעיף 2(4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"). המפקחת הכירה גם בניכוי בגין המס שנוכה במקור משכר העבודה ותאמה את תוספת ההכנסה לאיתי בהתאם. המפקחת מצאה כי לא היה מקום להכיר בהוצאה בגין חוב אבוד בסך של 260,000 ש"ח מחברות שונות, שכן המערערים לא המציאו כל אסמכתא לחוב הנטען. ביחס להוצאה בגין חוב אבוד מהשותפות אקוורל נקבע כי לא מדובר ב"חוב אבוד", אלא בהחזר סחורה. המפקחת קבעה עוד כי הלוואה שנטלה החברה מחברת "קו השחר" לא הוחזרה ועל כן יש לראותה כאילו נמחלה. על כן נוספה למערערת הכנסה לשנת 2006 בסכום ההלוואה.  

 

♦ לטענת המערערים, בני המשפחה עבדו בחברה וקיבלו שכר בגין עבודתם. מכל מקום, לא היה מקום לסווג את ההכנסות כדיבידנד. עוד נטען, כי "ההלוואה" שהתקבלה מחברת קו השחר אינה הלוואה שנמחלה אלא השקעה שהשקיעו בני המשפחה בחברה. על-כן, אין לחייב את החברה בהכנסה בגין מחילת חוב. עוד נטען, כי רישום ההוצאה בגין חובות אבודים נעשה כדין. מדובר ב"חובות רעים" שלא ניתן היה לגבותם והחזרת הסחורה נועדה רק לצמצום החוב ולא ביטול המכירה.

 

♦ לטענת המשיב, בני המשפחה לא עבדו בחברה. אין אסמכתא לעניין החוב הנטען של חברת "אקוורל". "החוב האבוד" של "אקוורל" הינו בעצם החזר סחורה. לבסוף נטען כי יש לראות בהלוואה שנטלה החברה מחברת "קו ההשחר" ככזו שנמחלה.

 

 

קבע כי, נטל השכנוע להוכחת טענה, מוטלת על הצד אשר אותה טענה תקדם את עניינו. במקרה הנדון, המערערים הם הטוענים כי "התקבולים מהווים שכר עבודה אצל בני המשפחה", טענה הנועדה לקדם טענתם לפיה נפל פגם בצווי השומה, ולכן נטל השכנוע מוטל עליהם. לעניין בני המשפחה, הגיע בית המשפט הנכבד למסקנה כי התשלומים הנחזים להיות שכר עבודה לא שולמו בגין עבודתם. בני המשפחה, ככל הנראה, נרשמו כעובדים על מנת לאפשר את הקטנת חבות המס של החברה ושל העובדים האחרים וכדרך לתגמל את בני המשפחה על חשבון חבות המס. עוד נקבע, כי תקבול ששולם ביודעין לבני משפחה או מקורבים של בעל שליטה שלא כדין, מהווה טובת הנאה שניתנה לבעל השליטה. על כן, אין פגם בכך שהמשיב ייחס את כל תשלומי שכר העבודה לבני המשפחה כטובת הנאה לאיתי. לעניין סיווג התשלומים ששולמו לבני המשפחה הודגש כי לא כל תקבול שמקבל בעל שליטה שאינו בגדר הכנסת עבודה הינו דיבידנד. בית המשפט הנכבד קרא למחוקק להגדיר מהו "דיבידנד" לצורך פקודת מס הכנסה, דהיינו להגדיר מהם טובות הנאה שאם יינתנו לבעלי המניות ויחויבו במס, ייהנו מהטבת המס השמורה לדיבידנד. בנסיבות המקרה דנן, בהן לא הובאו ראיות שיכולות לבסס את הטענה כי התשלום לבני המשפחה (אשר כאמור יוחס בסופו של יום לאיתי) בוצע עבור עבודה, הרי שיש לקבוע כי התשלום בוצע בשל היותו בעל מניות. על כן, אין מקום להתערב בקביעת המשיב ולפיה יש לסווג את התקבולים כדיבידנד אצל איתי, סיווג שיש בו משום הטבה לאיתי. לעניין חובה של המערערת כלפי חברת קו השחר, נקבע כי מדובר בהלוואה שמועד החזרתה לא סוכם ונותר לקביעה מאוחרת יותר. לבסוף, לעניין טענת המערערים להוצאה בגין חובות אבודים, נקבע כי לא הובאו כל ראיות לחובות אלו, ניסיונות לגבייתם או למצבם של החייבים וכו'.

♦ הואיל ועל הנישום הנטל להוכיח את כל התנאים להכרה בחוב אבוד כהוצאה, גם דין טענה זו להידחות. לעניין אקוורל נקבע כי בנסיבות שבהן המערערת רכשה למעשה סחורה במכר חוזר במחיר עלות, הרי שרכישה זו מהווה הוצאה ליצור הכנסה במלוא מחיר הרכישה, שהוא מחיר העלות המקורי. אם לאחר מכן מכרה המערערת את הסחורה ללקוחות במחיר השווה ל-10% בלבד, כפי שנטען, הרי שלחברה נוצר "הפסד" של ההפרש בין עלות הרכישה למחיר המכירה. הפסד זה הינו, לפי הנטען, בסך של 2.61 מיליון ש"ח וניתן יהיה לקזז אותו מול הכנסות החברה בשנת המכירה (סעיף 28 לפקודה). מכאן המסקנה כי הכרה ביתרת החוב של אקוורל כהוצאה בשל חוב אבוד תעניק למערערת "כפל" ניכוי. לאור כל האמור דחה בית המשפט הנכבד את כל הערעורים וקבע כי המערערים ישלמו למשיב הוצאות בסך של 60,000 ש"ח , בתוספת ריבית והצמדה.