ביהמ"ש עליון: נוסחת שווי שימוש ברכב אינה ניתנת לסתירה

♦ רקע משפטי: סעיף משנה 2(2)(א) לפקודת מס הכנסה קובע, כי הכנסה החייבת במס כוללת, בין היתר "השתכרות או ריווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו; תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו, לרבות תשלומים בשל החזקת רכב...; שוויו של שימוש ברכב או ברדיו טלפון נייד שהועמד לרשותו של העובד...". סעיף 2(2)(ב) לפקודה קובע כי "שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, ייקבע את שוויו של השימוש ברכב או ברדיו טלפון נייד שהועמד לרשות העובד". בהתאם לכך, נקבע בתקנה 2(א) לתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), תשמ"ז-1987, כי: "השווי לכל חודש של השימוש ברכב, למעט אופנוע כאמור בתקנת משנה (ב), שהועמד לרשות העובד, יהא התוצאה המתקבלת מהכפלת המחיר המתואם לצרכן של הרכב בשיעור שווי השימוש, שהוא מעוגל לסכום הקרוב שהוא מכפלה של 10 שקלים חדשים...". דהיינו נקודת המוצא, אשר עליה אין חולק, היא כי בסמכותו של שר האוצר לקבוע תקנות בדבר השווי של השימוש ברכב הצמוד לעובד וכך אכן עשה.
 

♦ רקע עובדתי: המערערת בע"א 4096/18, חכם את אור-זך עורכי דין, היא חברת עורכי דין (להלן: חכם). בשנים 2015-2012 העמידה חכם שני כלי רכב לשני עורכי דין המשמשים כמנהליה. כלי רכב אלה שימשו את עורכי הדין גם במסגרת עבודתם וגם לצרכיהם הפרטיים. בתוך כך, התקינה חכם בכלי הרכב יומן ממוחשב שפיתחה חברת "הוצאה מוכרת בע"מ" וכינויו מערכת save tax (להלן: "המערכת"). המערכת נועדה לצורך מעקב ורישום הנסיעות ברכב, באופן המאפשר, לטענת חכם, להבחין בין נסיעות לצרכי עבודה לבין נסיעות פרטיות של המנהלים, על ידי הזנת מטרת הנסיעה עסקית/פרטית על ידי הנהג בתחילת כל נסיעה.

♦ המערערת בע"א 7550/18, אור חי הנדסה בע"מ, היא חברה העוסקת בעבודות שיפוץ ותחזוקה של מבנים (להלן: אור חי). במסגרת פעילותה נדרשת אור חי לספק שירותי תיקון ותחזוקה סביב השעון. לצורך כך, במהלך השנים 2012-2009 העמידה כלי רכב צמודים לחלק מעובדיה אשר שימשו אותם בעבודתם וכן בנסיעות פרטיות מחוץ לשעות העבודה. בד בבד, התקינה אור חי אף היא בכלי הרכב את המערכת. בהמשך, ובהתאם לנתונים אשר עלו לטענתה מהמערכת, זקפה אור חי שווי שימוש נמוך מהקבוע בתקנות במהלך השנים הרלוונטיות ולחלק מכלי הרכב לא זקפה כלל, בטענה כי מדובר ב"רכב עבודה" הפטור מזקיפת שווי שימוש.

 

♦ המחלוקת: לטענת המערערים יש לקבוע את שווי השימוש ברכב לפי השימוש שנעשה לצרכים פרטיים בהתאם לנתונים שהוזנו במערכת, בעוד לעמדת רשות המיסים, הנוסחה הקבועה בדין אינה ניתנת לסתירה, וגם ככל והייתה ניתנת לסתירה המערכת אינה מספקת נתונים והוכחות מספיקים לסתירת החזקה כאמור.
 

♦ כב' הש' ויינשטיין מבימ"ש המחוזי בחיפה, קבעה בעניין חכם ע"מ 11574-06-17, כי אין אמת בטענה ששימוש בנתוני המערכת מביא לחיוב ב"מס אמת" בעוד שהחישוב על פי תקנות שווי הרכב אינו מוביל לתוצאה כלכלית סבירה, וזאת בעיקר מהסיבות הבאות:
1. חישוב שווי ההנאה שניתנה לעובד הוא לא רק היחס בין השימוש הפרטי שנעשה ברכב לכלל השימושים ברכב, שכן ישנם רכיבים נוספים שיש לקחת בחשבון בקביעת שווי ההטבה: כגון עלות הטיפולים, חיסכון בעלויות מימון רכישת כלי רכב, טובת ההנאה הבלתי-מוחשית בשל עצם העמדת הרכב לרשות העובד.
2. הפרספקטיבה הנכונה לחישוב השווי צריכה להיקבע בהתבסס על זווית הראיה של העובד, ולא של המעסיק. כך, הנוסחה שנקבעה בתקנות מבוססת על אומדנים וממוצעים של חישוב העלויות בהן יישא אדם פרטי לצורך רכישה והחזקה של רכב בעל מאפיינים דומים לזה שקיבל מן המעסיק. מנגד, חישוב המתבסס על נתוני המערכת מביא לכל היותר, לחישוב העלויות שהיו למעסיק בקשר לרכב.

♦ כב' הש' מגן אלטוביה מבימ"ש המחוזי בת"א, בענין אור חי ת"א 13243-01-15, דחה את ערעורה של אור חי והורה, כי שומת הניכויים שהוציא פקיד השומה תעמוד בעינה. בית המשפט הצביע על מספר ליקויים במערכת, בהם אי-רישום מטרות נסיעה, היעדר נתונים בדבר צריכת דלק, חוסר יכולת לוודא את זהות המשתמש ברכב ועוד. בנוסף, נדחתה טענת אור חי, כי כלי הרכב המוצמדים לעובדיה באים בגדרי "רכב עבודה" המוחרגים מגדרי תקנות שווי השימוש. כך נקבע כי הגם שבחלק מכלי הרכב של אור חי מוחזקים כלי עבודה כבדים דרך קבע, הרי שאין כלי רכב אלה עולים לכדי "רכב עבודה" כהגדרתו בתקנות.

 

♦ ביהמ"ש העליון קיבל את עמדת רשות המסים, דחה את הערעורים, וקבע, על פי כללי הפרשנות, נקודת המוצא במלאכתו של הפרשן היא לשון החוק – ובענייננו לשון התקנות, והתקנות מורות על נוסחה קבועה לחישוב שווי השימוש ברכב ואין הן מזכירות דרכים נוספות לחישוב שווי שימוש זה. גם תכלית התקנות הינה קביעת נוסחה אחידה לצורך קידום תכליות של יעילות, פשטות וודאות. זאת לצד הכוונת הציבור באופן המעודד נסיעה בכלי רכב חדשים המזהמים פחות ובטוחים יותר. ובאשר לטענת אור חי בדבר סיווגם של כלי הרכב. הגדרת רכב עבודה בפקודת התעבורה קובעת שני תנאים מצטברים על מנת שרכב יוגדר כרכב עבודה: א. מורכב עליו ציוד עבודה באופן קבוע או שמבנהו עשוי לביצוע עבודה; ב. הוא אינו מיועד להובלת משא או להסעת נוסעים. ניתן לעשות ברכבי אור חי הסעת נוסעים, והם משמשים את עובדיה גם בשבתות, לפיכך אינם בגדר "רכב עבודה".

תוצאה:
♦ הערעורים נדחו, נקבעו הוצאות בסך 40,000 ₪ לכ"א מהמערערים