♦ אמרה ידועה קובעת כי הצדק הוא בעיני המתבונן, ולא צריך להיות מומחה ללוגיקה כדי להקיש מכך שאי הצדק נבחן אף הוא בעיני המתבונן.
♦ הקדמה פילוסופית זו יפה גם לדיני המס, וברשימה זו נעסוק בכמה מקרים בהם תוצאות המס מפלות לטובה או לרעה נישומים, ללא סיבה מוצדקת.
יורשים בישי מזל
♦ מס העיזבון בוטל לפני כ-30 שנה במדינת ישראל, ואינו חל לגבי עיזבונות ממורישים שיום פטירתם אחרי 31 במרס 1981 (להלן: "היום הקובע").
אותם בישי מזל שנחשפו בעבר למס (בשל עיזבונות מיורשים שיום פטירתם עד ליום הקובע) היו אמורים לקבל פיצוי, בעקיפין, בדרך של קביעת שווי מקורי מוגדל לנכסים שירשו (בהתאם לשוויים לצרכי מס עיזבון).
דא עקא, שבמקרים שכאלה נקבע לנכסים הללו גם יום רכישה חדש (בהתאם ליום פטירת המוריש), דבר שגורם במקרים רבים, בדיעבד, לאובדן שיעור המס המיוחד (והמוגבל) שקבע המחוקק לרווח הון ממימוש נכסים "ותיקים" (שיום רכישתם, לצרכי מס, לא לאחר 31.3.1961).
כתוצאה מכך, ובהתאם להחלטת בית המשפט העליון בע"א 355/01 (רות בוכהלטר ואחרים נגד מנהל מס שבח ת"א), יוטל על היורשים - בדרך כלל - מס רווח הון (או מס שבח) בסכום העולה בהרבה על המס שהיה מוטל עליהם אילו קיבלו את הנכסים בירושה לאחר היום הקובע, או אילו קיבלו אותם במתנה (ולא בדרך של הורשה).
מיותר לציין כי יורשים אלה (שרבים מהם שילמו מס עיזבון בעבר) חשים פגועים ומופלים לרעה, וראוי שהמחוקק יתקן בהקדם מצב קפקאי זה.
עוותי מס לעוסקים
♦ בשל הסדרי מס שליליים (בחוק מס ערך מוסף) יוצאים לעיתים העוסקים נשכרים, בעוד שבמקרים אחרים לוקים הם כפליים.
כך, למשל, יש סיכוי טוב לעוסק למכור דירת מגורים בפטור ממס ערך מוסף, אם במועד רכישתה הייתה בגדר דירה "תפוסה", שחל עליה חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב - 1972.
לעומת זאת, עוסק שרוכש דירת מגורים פנויה מיחיד שאינו עוסק, מכניס בדרך כלל ראש בריא למיטה חולה, ונחשף לתשלום מס ערך מוסף ללא כל הצדקה כלכלית בשל רכישת הדירה (אם היא משמשת למגורים), או בעת מכירתה בעתיד.
יחסי קירבה עולים ביוקר
♦ שמעון, בעל עסק מסחרי מצליח, הגיע למסקנה כי הגיעה העת לשכור חנות (בשטח של כ-400 מ"ר) באחד המקומות המרכזיים בעיר, ולהשקיע סכום מהותי בעיצובה והתאמתה, כדי להכפיל ולשלש את מחזור המכירות בעסק.
זמן רב יגע וחיפש, ולא מצא חנות מתאימה.
ראובן (שהוא גיסו של שמעון), הציע לשמעון לשכור ממנו חנות בשטח של 200 מ"ר, ובישר לשמעון כי חנותו של לוי סמוכה לחנותו שלו ועומדת להשכרה, ואם שמעון ישכור את שתי החנויות יוכל לפתוח מעבר ביניהן וליצור את השטח הרצוי.
כדי למנוע אי נעימות משפחתית, הודיע ראובן לשמעון מראש כי מה שיסוכם עם לוי, יחול גם עליו.
שמח וטוב לב שכר שמעון את שתי החנויות לתקופה של 25 שנה פחות יום, בתנאים זהים, וביצע בחנות המורחבת התאמות ושיפורים, בסכום כולל של מיליון ש"ח.
בבואו להכין את הדוח השנתי של העסק לצרכי מס הכנסה, הופתע שמעון ללמוד כי רק את מחצית עלות השיפוץ הינו רשאי לנכות לצרכי מס הכנסה, בשיעור של 10% לשנה, בהתאם לתקנות מס הכנסה (כללים בדבר ניכוי הוצאות להתאמת מושכר) התשנ"ח - 1998 (להלן: "התקנות").
רואה החשבון של שמעון הסביר לו כי את "החצי השני הוא מנוע מלנכות לצרכי מס הכנסה, לפי התקנות, שכן אם מתקיימים יחסי קירבה בין השוכר לבין המשכיר אין הסכום שהושקע עונה להגדרת "הוצאות להתאמת המושכר", ולא ניתן להפחיתו לצרכי מס בשיעור של 10% לשנה.
"זה לא יכול להיות (התרעם שמעון), הרי אני משלם לראובן גיסי בדיוק מה שאני משלם ללוי, ופעלתי בהגינות ובשקיפות מלאה, ומשיקות עסקי בלבד, אם פקיד השומה לא יבין זאת, אפנה לבית המשפט!".
"זו זכותך (השיב לו רואה החשבון), אך הבא בחשבון שהוצאות המשפט יהיו בסכום של חמישים אלף ש"ח, לפחות, ואם תגיש ערעור על פסק הדין תהיה צפוי להוצאה נוספת של מאה אלף ש"ח ויותר..."
ואתם, מה הייתם עושים, לו הייתם במקומו של שמעון?