♦ התובעת הינה אשתו של מר יוסף בלייכר, סרבן מס, החייב סכום העולה על 7,000,000 ₪ כמיסים המגיעים לאוצר המדינה. סמוך לאחר הוצאת השומות פנה פקיד שומה לבית המשפט (בש"א 11134/5) וביקש להטיל עיקול על רכושו של מר בלייכר. בדיון שהתקיים ניתנה החלטה לפיה העיקול שהוטל יהיה עיקול ברישום בלבד וכי הטלתו לא תפגע בטענותיו של בלייכר בהשגה שהגיש כנגד שומות אלו. עוד נקבע, כי ממסמכי הבקשה ברור שהנישום הוא מר בלייכר, וכי הבקשה אינה מתייחסת אל התובעת, ומשום כך בוטל העיקול ככל שהוא מתייחס אליה. בשנת 2008 הטיל הנתבע עיקולים על נכסים וזכויות עליהם נסבה תביעה זו.
♦ לטענת הנתבע, פעולותיו ננקטו לפי סעיף 4 לפקודת המיסים והן פעולות גבייה של חוב המגיע מבלייכר, שהוא סרבן מס, ומהתובעת שכן תיק השומה שהתנהל הוא של שניהם. עוד נטען כי הנכסים הם נכסיו של בלייכר, וכי רישום הבעלות בהם על שמה של התובעת אינו סותר עובדה זו וכי הסכם הפירוד הינו הסכם למראית עין.
♦ לטענת התובעת, הנכסים והזכויות עליהם הוטלו העיקולים הם בבעלותה ולבלייכר אין כל זכויות בהם. בנוסף טענה התובעת כי פקיד השומה לא יכול להשתמש כלפיה בסמכות הנתונה לו לפי פקודת המיסים, ואם עשה כן הרי שפעל בלא סמכות, ודינן של פעולותיו להיות מוכרזות כבטלות.
ביהמ"ש המחוזי חיפה – כב' הש' ש. קיסרי:
♦ על מנת שפקיד השומה יוכל להשתמש בסמכות הנתונה לו בסעיף 5 לפקודת המיסים ולעקל מטלטלין של החייב עליו לשלוח תחילה דרישת תשלום לסרבן המס, שלפי הוראת סעיף 4 לפקודת המיסים הוא האדם שהוטל עליו כחוק חיוב לשלם מס והוא לא שילם אותו, אף לאחר שנשלחה לו דרישה לעשות כן והוא הוזהר שאם לא ישלם יתפסו מיטלטליו.
אשר לעיקול מקרקעין, סעיף 8(1) לפקודת המיסים מורה כי תפישתם ומכירתם על ידי פקיד השומה, לצורך סילוק חובות המס, מותנית בכך שאין במטלטלין המעוקלים די כדי לסלק את חוב המס, ואף את זאת ניתן לעשות בהליך לפי סעיף 4 לפקודת המסים, היינו מתן כתב הרשאה לגובה המסים לשלוח דרישה ואזהרה לסרבן. השאלה שעומדת בתביעה זו האם התובעת היא סרבן מס ואם נשלחה לה דרישה כאמור בסעיף 4 לפקודת המסים טרם הטלת העיקולים? בראיות שהביא ההנתבע אין דבר שניתן להסיק ממנו כי התובעת היא סרבן מס וכי נשלחה אליה דרישה לפי סעיף 4 לפקודת המסים, דרישה שהיא תנאי מוקדם להפעלת סמכויתיו של פקיד השומה לפי אותה פקודה. יתר על כן, תקנה 1 של תקנות המסים (גבייה) תשל"ד-1974 ("תקנות המיסים") קובעת כי הדרישה לפי סעיף 4 לפקודה תהא ערוכה לפי טופס 1 שבתוספת. בחומר הראיות לא נמצאה דרישה שנשלחה לתובעת בהתאם לתקנה 1 ואף לאחר שביהמ"ש התרה בפני פקיד השומה להגיש העתק של ההודעה כאמור ככל שזו נשלחה, לא הוגשה הודעה והמסקנה המתחייבת היא כי אין באפשרותו להראות שדרישה כזו נשלחה לתובעת, ומכאן שלא ניתן לראותה כסרבן מס כמשמעו בסעיף 4 לפקודת המסים. פעולת פקיד השומה בהטלת העיקולים מכוח פקודת המסים נעשתה שלא כדין ולכן היא בטלה. על אף ששאלת תוקפו של הסכם הפרוד אינה בגדר המחלוקת בתביעה דנן, נאמר כי אם היה פקיד השומה נוקט בהליך משפטי כנגד התובעת, על מנת לבסס את טענותיו שהסכם הפירוד הוא הסכם למראית עין והוא חלק ממסכת של הברחת נכסים ולכן יש להטיל עיקולים על הנכסים עד כדי חלקו של בלייכר בהם, היה מקום לשקול את הראיות שהובאו ע"י פקיד השומה ועל יסודן לקבוע מסקנות כאלו או אחרות, ואולם כאמור, העומד לדיון בהליך זה אינו שאלת תוקפו של הסכם הפירוד ואף לא שאלת חבותה של התובעת בחוב המס של בלייכר, כי אם השימוש שעשה פקיד השומה בסמכותו לפי פקודת המסים והאופן שבו השתמש בסמכות זו, ובעניינים אלה שאלת תוקפו של הסכם הפירוד היא בלתי רלוונטית. על מנת לקבוע כי התובעת חייבת בחובות המס של בעלה היה על פקיד השומה לנקוט בהליך מתאים להטלת החיוב עליה כמו למשל בקשה לסעד הצהרתי הקובע כי האישה חייבת בחובות הבעל. על פקודת המסים כבר נאמר, שהגישה הראויה לפרשנותה היא זו המפרשת אותה פירוש דווקני, הן על רקע העקרונות הכלליים הרלוונטיים לחקיקת מס, והן על רקע ה"שמירה על זכות הקניין של הפרט ואי העדפת הנושה הציבורי על הנושה הפרטי, ככל שהדבר איננו מתחייב מהחוק".
♦ אם רצה פקיד השומה להשתמש בסמכויותיו לפי פקודת המסים, היה עליו לעשות כן תוך הקפדה על כל התנאים המפורטים בה,אף אם היא מאפשרת עיקול ותפישת נכסים של צדדים שלישי, אזי נדרש שפקיד השומה יפרט בדיוק את אותן הוראות בפקודת המסים המאפשרות לעשות כן, ואת זאת הוא נמנע מלעשות בהליך זה.
התוצאה:
♦ התביעה התקבלה. העיקולים בוטלו.