♦ המערערת החזיקה משנת 1993 ב-100% מזכויות שותפות דנאל פרומוט (להלן: "השותפות"), ומדווחת על הכנסות השותפות בספריה בהתאם לסעיף 63 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה").
♦ בשנת 1991 נחתם בין השותפות למינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") חוזה פיתוח לבניית יחידות דיור ביבנה. בין השותפות והמינהל נתגלעה מחלוקת בדבר תשלום הפרשי ערך קרקע. ביום 24.9.1997 קיבלה השותפות מכתב מהמינהל בו נטען, כי לשותפות חוב למינהל העולה על 5 מליון ₪. לאחר מכן, ביום 6.10.1998 פנתה השותפות לבית המשפט לעניין החוב.
♦ בסוף שנת 1999, הגישה המערערת דוח לשנת מס 1998 לפיו הכנסתה החייבת בשנה זו עמדה על 9,287,792 ₪. בשנת 2000 שלחה המערערת מכתב לרואה החשבון ובו היא מציינת, כי מכיוון שדרישת התשלום בגין פרוייקט יבנה נשלח על ידי המינהל לכתובת שגויה, סכום הדרישה לא הובא לידי ביטוי בדוח הכספי לשנת המס 1998 (נשוא הערעור) ולפיכך מתבקש תיקון הדוח. בעקבות מכתב זה, ביום 14.9.2000 הגישה המערערת דו"ח הכנסות מתקן לשנת המס 1998, לפיו הכנסתה החייבת הינה 4,339,657 ₪, לאחר התחשבות בהפרשה בגין הדרישה לתוספת דמי היוון בשל הפרשי ערך של המינהל.
♦ בדוח לשנת המס 2001 דיווחה המערערת על הפסד לצרכי מס. באותו דוח הקטינה המערערת את ההפרשה בגין דרישת המינהל לסכום של 3,755,051 ₪ ובמקביל דיווחה על ההפרש כהכנסה בסך 1,609,307 ₪ אותה קיזזה מהפסדיה באותה שנה.
♦ לטענת המערערת, ההפרשה נשוא הערעור עומדת בכל התנאים שנקבעו בפסיקה לעניין ההכרה בחוב תלוי.
♦ לטענת המשיב, אין כאן לא חוב ולא חוב תלוי, ואפילו תאמר שחוב תלוי יש כאן, אין הוא "קרוב לודאי" ואין הוא ניתן להערכה עד כדי כך שמותר לעשות עבורו הפרשה. לשיטת המשיב, לא בכדי בחרה המערערת, בדיעבד, לבצע את ההפרשה נשוא המחלוקת דווקא בשנת המס 1998 ולא בשנה שבה לכאורה "נודע לה" על הצורך בכך, היא שנת 2000. הכללת הפרשה בשנה זו "אפשרה למערערת להקטין פלאים את הכנסתה החייבת".
ביהמ"ש המחוזי בתל אביב – כב' השופט מ. אלטוביה:
♦ בית המשפט, לפני בכלל שמתחיל לדון בשאלה נשוא המחלוקת שהיא בנסיבות עיתוי ההכרה בהפרשה לתשלום החוב התלוי, קובע כי תנאי תחילי לאימוצה של הגישה המתירה תיקון דו"ח מקורי, הינה תום ליבו של הנישום. תום לב הנדרש הן במועד הרישום המקורי והן במועד בו נדרש
התיקון. דרישה זו, כך לפי בית המשפט, עולה למעשה גם מהתנאים המצטברים להכרה בהפרשה, כפי שפורשו בפסיקה. כך למשל, שקיפותם של הנתונים עליהם ביסס רואה החשבון את רישומיו, הינם ביטוי לתום ליבו של הנישום בעת הרישום.
♦ במקרה נשוא הערעור, קבע בית המשפט, כי המערערת לא נהגה בתום לב ולכן, אין להתיר לה את תיקון הדוח לשנת המס 1998. ויותר מכך סבור בית המשפט, כי העדר אזכורה של תביעת המינהל בדוח המקורי, אינה אלא ביטוי להערכת המערערת באותה העת, כי ההסתברות לגבייתו של החוב שואפת לאפס.
♦ מנהל המערערת חזר והדגיש, כי הפעולות שננקטו, נעשו לדרישתם של רואה החשבון והיועץ המשפטי של המערערת. חרף האמור, המערערת נמנעה מלהעיד את רואה החשבון מטעמה ואף שלדברי מנהלה "אנחנו מעבירים מאזן לרואה החשבון והוא רושם את הביאורים. ההתכתבות היא בין רואה החשבון לבין היועץ המשפטי וגם מול המנהל", לא הוצגה תכתובת זו שתעיד על הלך מחשבתם של בעלי התפקידים הנזכרים בעת נקיטתם בדרך הרישום החשבונאי שהוצגה במהלך הערעור.
♦ באשר להתרת ההפרשה בשנת 2001 קובע בית המשפט, כי לאור העובדה שחוב המערערת למינהל שריר וקיים הן בעיני המינהל ואף המשיב לא חולק על כך, ניתן להסתפק בהצהרת מנהל המערערת, כי הקטנת ההפרשה בשנת 2001 נעשתה על סמך יעוץ משפטי וחשבונאי ולכן יש להתיר בשנת 2001 הפרשה בגובה 70% מהחוב למינהל.
♦ ומסכם בית המשפט הנכבד: "משעה שהמשיב קבע כי לא היה מקום לאפשר תיקון הדוח והתרת ההפרשה בגין חוב תלוי לשנת 1998, לא היה מקום לתוספת הכנסה בשל קיטון ההפרשה בשנת 2001 ב-30%. בנסיבות ערעור זה, אני מוצא כי המשיב פעל נכונה בקשר עם שנות המס שבערעור. אולם בהמשך לאמור לעיל, אני קובע כי יש להתיר למערערת הפרשה בשיעור של 70% מסכום דרישת מינהל מקרקעי ישראל בשנת המס 2001 כפי שרשמה בדוח מטעמה."
תוצאה:
♦ הערעור נדחה בכפוף לתיקון השומה לשנת 2001.
ניתן ביום 21.01.10
ב"כ המערער: עו"ד ג. סגל.
ב"כ המשיב: עו"ד י. טופף.